בס"ד
על ניסיך ועל נפלאותיך שבכל דור ודור. שומה עלינו להתבונן ולהכיר בניסים ובנפלאות שעשה ה' לנו. אמנם חטפנו מכה איומה בשמחת תורה, אך כעת ניתן לראות שגם בתוך המכה הייתה שמירה אלוקית מיוחדת, ולכן עלינו להתבונן בטעויות של החמאס במלחמת משיב הרוח (חרבות ברזל) כיצד בחסדי השם המשיב חכמים אחור,הביאו להצלה מאסון הרבה יותר גדול. והביאו אותנו לעלות קומה במהלך גאולתנו ותחייתנו.
בס"ד
מלחמת 'משיב הרוח' (חרבות ברזל) התחילה בפוגרום האיום שעשו ערביי עזה ביישובי העוטף, במשתתפי המסיבה ברעים ובחיילי צה"ל. הטבח הנורא וחטיפת היהודים והנלווים עליהם לתוככי עזה, הציבו שני יעדים מאוד חדים למדינת ישראל: שחרור כל החטופים וחיסול ארגון החמאס על ידי כיבוש כל רצועת עזה מחדש. כיבוש עזה זו משימה מורכבת, הגובה מאיתנו חיי אדם, לצערנו הרב, אבל זו משימה שצה"ל יודע לעשות ונחוש לעשות. בעניין המשימה של שחרור החטופים המצב שונה. כאן, לא רק שצה"ל חסר תוכנית עבודה ברורה, אלא שגם העם מבולבל וחלוק בשאלה, מה צריך לעשות כדי לשחררם. בנוסף ישנה שאלה גדולה מה לעשות אם קיימת התנגשות בין המטרות הללו, האם אנו צריכים לשים בעדיפות ראשונה את שחרור החטופים או את כיבוש הרצועה והשמדת חמאס? ההבנה מהי הדרך הנכונה לשחרור החטופים תשפוך לנו גם אור על השאלה השנייה, על היחס שבין השחרור לבין הכיבוש והשמדת חמאס.
בס"ד
חידוש ההתיישבות בחבל עזה חייב להיות מטרה במלחמה כי:
בס"ד
שורשי העיוורון הישראלי שהביא עלינו את מלחמת היום השמיני - כתב בעז מלט
הערת אזהרה: מאמר זה לא בא לפטור מאחריות "מנהיגים" שהובילו קו רופס כנגד הרוע, שהובילו את היציאה מסיני, מעזה, מלבנון. שהובילו את הסכמי אוסלו האיומים, שהקימו וחימשו את הרשות האש"פית. שהטמיעו בצמרת הצבא קוד אתי מעוות, שהעבירו מידי חודש כסף לגופים תומכי טרור!
המאמר הזה כן מנסה להבין, למה אנחנו היינו מוכנים לבלוע את השקרים הללו, על איזה נטיות נפשיות, איזה רצונות כמוסים השתחררו שגרמו לנו לרצות לקבל אותם, הבירור הזה חשוב כדי שנדע לבחון מחדש את עצמנו האם יש עוד עיוורונות, עוד עיוותים שהשרישו בנו, הוא גם קריטי בנוגע לעתיד שנדע לא לאכול את השקרים שיכינו לנו מעצבי דעת הקהל.
בס"ד
חטופים ושבויים זהו נושא מאוד רגיש בעם ישראל, ולא רק עכשיו מאז ומתמיד היה כך. המוכנות שלנו להשקיע בפדיון שבויים אין לה גבול. באמת אשרינו שזהו העם שלנו שכה חשובה לו החירות של כל אחד ואחת מאיתנו. למה אמרו חז"ל שאין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם? כי המציאות ההיסטורית היתה שאנשים היו נותנים סכומי עתק כדי לפדות את השבויים וחכמי ישראל ראו שהדבר מעודד את ארגוני הרשע לחטוף עוד ועוד יהודים ומרושש את הציבור. יש לנו תיאורים היסטוריים שאף לאחר שגזרו זאת יהודים המשיכו ושילמו הון כדי לשחרר את השבויים. לפני כ740 שנה נאסר המהר"ם מרוטנבורג, שהיה גדול הדור בכלא. היהודים אספו סכום כסף גדול לשחררו אבל המהר"ם סירב לכך בטענה שאין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם, הוא נשאר בכלא 7 שנים עד למותו ורק לאחר מותו הוא שוחרר מהכלא.
בס"ד
את האמירה הזו אמרו אחי יוסף כשירדו למצרים לשבור אוכל ו"פתאום" העניינים התחילו להסתבך, והם שאלו את עצמם "מה זאת עשה אלוהים לנו". על כל צרה וצרה שנופלת עלינו שומה עלינו לשאול את עצמנו "מה זאת עשה א-לוהים לנו". לא משנה אם זו צרה משמים או מעשה ידי בשר ודם, אפילו כשמדובר במעשה פראי אדם צמאי דם חסרי כל אנושיות. זו שאלה נכונה לכל מאורעות החיים, והיא נכונה וחשובה שבעתיים כשמדובר על מאורעות האומה. בטח ובטח באסון כה גדול כמו זה שפקד אותנו עכשיו.
בס"ד
אנחנו מתפללים לשלום ובברכה זו חותמים התפילה "שים שלום" או "שלום רב" שלוש פעמים ביום. בודאי גם רבים מכל בני האדם מתפללים ומשתוקקים להגיע לשלום עולמי כולל, למימוש חזונו של ישעיה הנביא "הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְ-הוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְ-הוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְ-הוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."(ישעיה ב,ב-ד)
אמנם מבאר הרב קוק את ההבדל שבין ציפיית השלום של עם ישראל לציפיית השלום בקרב האומות, לעם ישראל השלום הוא כלי מחזיק ברכה,הכלי היחידי המחזיק ברכה. ואילו לגבי האומות השלום הוא הברכה עצמה, כי עם ישראל משתוקק לחיבור עם ה' יתברך וזה מעל ומעבר לשלום.
בכל אופן אנו מתקרבים בצעדי ענק להתממשות הנבואה הנפלאה הזו. הגאון מוילנא מסביר שרשימת העיתים בספר קהלת מסודרת במכוון לפי ההיסטוריה העולמית, וכל עת ועת יש לה את פרק הזמן שלה בהיסטוריה- ישנם 28 עיתים וימי עולם הם 6000 שנה, אם נחלק 6000 ל28 נקבל 214.2857 שנים לכל עת. נמצא שבשנת התשפ"ה (5785 לבריאת העולם) אנו נגיע לעת האחרונה-עת השלום, ממש כבר כאן מעבר לפינה.
כיצד נגיע לעת השלום? שלוש דרכים יש לפנינו:
בס"ד
- ●שיח גראח/ שמעון הצדיק- אפשר לומר שזה היה הטריגר הפתיל שהבעיר את כל הגיזרה. מה שמענין מאוד בעובדה הזו, שבעצם החלטת בית המשפט להחזיר את הבתים לבעליהם היהודים הציתה את השטח. זה אירוני מאוד, מנהיגי הציבור הערבי טוענים כלפי המדינה שהיא לא מספיק תקיפה בטיפול בעבריינות ואלימות במגזר הערבי (ונראה שהם באמת צודקים) אולם כשכבר באיחור של עשרות שנים הוחזרו כמה בתים בודדים מתוך רבים אחרים שמחכים לכך, לבעליהם היהודים בשכונת שמעון הצדיק, השטח הערבי התחיל לבעור. וזה מאוד אירוני שהבג"ץ שכל כך מנסה להכיל את הערבים ולוותר להם, הוא זה שהוציא אותם לרחובות.
- ●הר הבית- עוד נקודת תבערה במהומות האחרונות. מדינת ישראל בשם חופש הדת איפשרה לאלפי טרוריסטים לעלות להר הבית. לא להתפלל, לא להשתחוות, אלא לנהל מלחמה נגד משטרת ישראל. הרצון להכיל, לכבד ולתת חופש, איך הוא נתפס בצד השני? עולם הפוך מצאנו. לעומת זאת עליית יהודים להר הבית בכל הימים האלו נאסרה לגמרי. מישהו אולי ראה איזה יהודי מנצל את העליה להר לאלימות וזריקת אבנים וכדו'?! זה היה מצמרר לראות ביום ירושלים כינוסי המונים של יהודים פוצחים בשירה ותפילה, בדבקות והתעלות. ומצד שני את מהומות הערבים בהר הבית, את הברבריות השפלה.
שוב שמענו בחדשות על התפזרות הממשלה והליכה לבחירות. מרוב מערכות בחירות בשנים האחרונות נדמה שההתרגשות בציבור שבדרך כלל מלוה אותן, כבר דעכה במידה מרובה. אפשר כמובן להבין את האדישות וחוסר העניין בהן, ולא רק בשל ריבוין גם גובהם של הפוליטיקאים נראה שהולך ויורד, מפלגות מדף יורדות לשטח וחיש קל מאבדות את חינן בעיני הציבור, או אז שוב יושבים על המדוכה מעצבי דעת הקהל ורוקחים תבשיל עם תיבלון שטרם נוסה בקהל, ואותנו מנסים לפתות במאכל לא מוכר עם טעם מוזר. אכן אפשר להבין את חוסר העניין בקרב הציבור.
אבל אני לא כך מרגיש, בשבילי כל מערכת בחירות מביאה התרגשות מחודשת, תקוה חדשה.
אדוני הנשיא
אנחנו כמעט שהצלחנו במשימה, אני ממש לא מבין אייך פתאום הכל התהפך. הצלחנו לעצור את כל הפרויקטים של הבנייה החדשה בישובים. סיפרנו לתושבים שיש היתרים ותקענו אותם על השולחן של שר הביטחון. הבטחנו לבית היהודי שנעביר להם את האחריות על המינהל האזרחי והשארנו אותו אצל בוגי. אחר הם לחצו עלינו ונאותנו להעביר להם המינהל אבל סנדלנו אותם שלא יוכלו לבטל אותו או לעשות בו שינויים מרחיקי לכת. איימנו על הישובים ורבנייהם שאם לא יוקיעו את הקיצוניים שעוד מעיזים לבנות את הארץ כל הישוב יסבול ולא יקבל אישורים( כאילו שהתכוונו בכלל לתת להם). את הרבנים שלהם סובבנו על האצבע אמרנו להם שהנוער הקיצוני הזה מסכן את כל מפעל ההתיישבות. הגענו למצב ש99 אחוז מכל המתיישבים מוקיעים את המתנחלים. כבר קרוב לעשר שנים שלא קם שום ישוב חדש. של יהודים כמובן, לערבים לא הפרענו כמובן. הגבעות שהוקמו נהרסו על ידינו פעם אחר פעם. הצלחנו לסכסך בין הפעילים שלהם שיחשדו אלה באלה בשיתוף פעולה איתנו. לא קיימנו אף הבטחה למתנחלים, את התיק זרקנו עליך שאינך נותן לנו אישור והסכנה האירנית...אתה בטח לא מקפיד עלי.
בס"ד כ"ח חשון התשע"ה
התסכול הגדול שעובר כיום על החברה הישראלית הוא שאיננו רואים שום פתרון באופק לצרה הביטחונית שאנו נתונים בה.
חצי נחמה או נחמת טיפשים שגם אירופה ושאר העולם המערבי נמצאים באותה צרה.
ערביי מזרח ירושלים הינם אזרחי ישראל(אלה שהלכו לקחת תעודות זהות) מסתובבים עם תעודות כחולות. וממילא יכולים ללכת לכל מקום שרוצים. ואנשי הביטחון במקום לדאוג לביטחון מודיעים לנו שאין דרך למנוע את המפגע הבודד שקם בבוקר והחליט היום להרוג יהודים.
בס"ד ה' בתמוז התשע"ד
לפני שאני שולף את החרב מהנדן ברצוני להקדים ולומר שאינני תומך בלקיחת החוק לידיים ובפעולות תגמול פיראטיות, אבל השאלה היא מה המדינה היתה צריכה לעשות ולא נעשה:
זה מזעזע עד כמה אנו מרמים את עצמנו לכל אורך הדרך. מטשטשים את הנקודה האמיתית. המחבלים שרצחו את הנערים אינם פושעים במובן הפרטי של המילה, אבל אנו מתעקשים לראות כל פיגוע כעניין פרטי. כאילו שהמחבלים אינם חלק מארגון שלם ולמעשה מיצגים את כל הפלסטינים שהריעו להם ורקדו על הדם. כידוע הרשות הפלסטינית מפרנסת את כל משפחות המחבלים, כן אבו מאזן הוא זה ש״עזר״ לנו בחיפושים אחריהם אבל בבתי הספר של הרשות הוא מחנך ללכת בדרכם. אנו מתעקשים ללא כל הצדקה לא לקרוא את המפה.
מה המשמעות של האביב הערבי במדינות סובב ישראל? מקריות בודאי אין כאן, אבל מה הכיוון הכללי?
שאלתי שאלות אבל אין לי ממש תשובות.
אבל כשחשבתי על הנושא נזכרתי בדברי הילקוט שמעוני, והרי הם לפניכם:
א"ר יצחק שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס מתגרה במלך ערבי, והולך מלך ערבי לארם ליטול עצה מהם, וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם, וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה, וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומר להיכן נבוא ונלך, להיכן נבוא ונלך, ואומר להם בני אל תתיראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם. מפני מה אתם מתיראים? אל תיראו הגיע זמן גאולתכם, ולא כגאולה ראשונה גאולה אחרונה, כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושעבוד מלכיות אחריה, אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושעבוד מלכיות אחריה.
(ילקוט שמעוני על ישעיהו פרק ס׳ רמז׳)
ברצוני לעסוק הפעם בתיסמונת בת היענה המלוה אותנו ושכיחה במחוזותינו.
בכל עת שההיסטוריה לא מתקדמת לכוון אותו אנו חושבים לנכון, אנו את הראש בחול נוהגים לטמון.