משה דוד וישראל רוקדים יחד בחג השבועות.
בס"ד ערב שבועות התשפ"ד
בעם ישראל מופיעות בחג השבועות, שלוש דמויות דומיננטיות, משה רבנו מוסר התורה, דוד המלך שנולד ונפטר בשבועות, ורבי ישראל בעש"ט שאף הוא יום פטירתו בשבועות.
האם יש מכנה משותף?
בס"ד ערב שבועות התשפ"ב.
במעמד הר סיני היו ב' שלבים:
האחד, בעצם העמידה לפני הר סיני במעמד קבלת התורה.
והשני, שמיעת עשרת הדברות וקבלת התורה.
ולכל שלב יש את מעלתו
כי רק מעצם המעמד כבר פרחה זוהמתם של ישראל.
אותה זוהמה שנכנסה בבני האדם בשל חטא אדם הראשון. זאת אומרת שזכינו לכמה רגעים, פעם ראשונה בהיסטוריה לחזור להיות כאדם הראשון קודם החטא, זכינו בהר סיני לאכול מעץ החיים.
וכמו שמובא במסכת שבת:
"בְּשָׁעָה שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הֵטִיל בָּהּ זוּהֲמָא, יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי — פָּסְקָה זוּהֲמָתָן, גּוֹיִם שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי — לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָתָן. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: גֵּרִים מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לָא הֲווֹ, מַזָּלַיְיהוּ הֲווֹ.(אע"פ שהגרים לא היו בהר סיני,מזלם היה) דִּכְתִיב: ״אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה וְגוֹ׳״.( שבת קמ"ו,ע"א)
למה אומרים חכמינו שפסיקת זוהמתם היתה מחמת המעמד של הר סיני ולא מעצם זה שקיבלו את התורה?
בס"ד ערב שבועות התשפ"א
בפרשת אמור מובא: וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה: עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַי-הוָֽה׃ מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽי-הוָֽה׃[1]
הנה התורה מצוה אותנו לספור שבע שבועות וגם לספור חמישים יום, אנו סופרים שבע שבועות בלבד. ומה עם יום החמישים?
בס"ד
תורה שבכתב מציגה את חג השבועות כחג ארץ ישראלי, תחילת עונת הביכורים. הכרת הטוב על ברכת השם שברך אותנו. יחד עם ההודאה באה הדאגה לעניים ולכן נקשר החג עם מצוות הנתינה החקלאיות לאביונים. ציור של חיי עם אידאלים על אדמתו בהם מופיעה אהבה לקב"ה ואחוה לאחינו. לעומת זאת תורה שבעל פה מדגישה את החג כחג מתן תורה, מעמד הנישואין הגדול בהיסטוריה בו כנסת ישראל כרתה ברית נישואין עם הקב"ה. הבאת מנחת שתי הלחם לבית המקדש מתפרשת כאן כזכר ללוחות הברית או כעדות שאנו התחתנו עם השם בכל ליבנו ביצר הטוב וביצר הרע. הבעל מדגיש בזיכרון החתונה את דאגתו לכלה ברצונו להביאה אל המנוחה והנחלה. והכלה בזיכרון החתונה דוקא מדגישה את גודל החוויה וההתקשרות שזכתה להשיג בה לחתן.
בהבאת שתי הלחם בחג השבועות, בהם התורה מדגישה שחמץ תיאפינה, בשונה מכלל המנחות הצריכות להיות ללא חמץ, האם החמץ כאן הוא ביטוי למצב של ראשית הקשר עם השם בו יש עדין מקום לעבודה שלא לשמה, כמו שאמרו חז"ל שיש מקום לעבודת השם שלא לשמה, עד שנתעלה ונעבוד את השם לשמה, לא בגלל אינטרסים וטובות הנאה, או שהחמץ שבמנחה דוקא מבטא את חזון אחרית הימים בו יתהפך כל לטובה, גם היצר כבר לא יהיה רע, נגמל מערבוב עץ הדעת טוב ורע?
בס״ד ערב שבועות התשע״ח
אומרים חז״ל ברות רבה פרק ב:
א"ר זעירא מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים. (כגון רות, בעז וכו׳)
הפלא הגדול הוא שרות, האישה החסידה שעזבה ארמון מלכות במואב והצטרפה לעם ישראל, יצאה דוקא ממואב, שהוא הפך החסד. זהו העם כפוי הטובה, שלא קדם אותנו בלחם ומים בדרך בצאתנו ממצרים, ועוד נלחם נגדנו פעמים מספר, ושכר נגדנו את הקוסם בלעם כדי לקלל את העם. האם זוהי תופעה מקרית או שכך נוהג מנהגו של עולם?
בס״ד ערב שבועות התשע״ז
אחד הכינויים שדבקו לעם ישראל ברבות ההיסטוריה הינו עמא פזיזא, עם פזיז.
מה פשרה של פזיזות ישראלית זו?
אנו רגילים לראות בפזיזות תכונה שלילית. אדם פזיז הוא אדם שמקבל החלטות חפוזות ללא שיקול דעת מספיק. מצד שני אנו דוקא מוצאים אצל הרבה מצליחנים בחיים את הפזיזות כתכונה אופיינית. כידוע בכל מידה יש צד חיובי ויש צד שלילי. מה טוב בפזיזות? או מהי מעלת הפזיזות של ישראל?
בס"ד לקראת שבועות התשע"ה
לקראת מעמד הר סיני מבקשים בני ישראל לקבל את התורה ישר מה׳, "רצוננו לראות את מלכנו". ובהמשך הם פונים למשה ומבקשים ממנו לתווך בין השם לבינם.
ועל כך אומר השם ״ היטיבו כל אשר דיברו״
בס"ד ערב חג השבועות התשע"ד
המילה כפיה עושה לנו ללא ספק רגשות שליליים. ומה נאמר על התורה? הרי אף אותה קיבלנו בכפייה. לשם מה ניתנה לנו התורה בכפייה?
מובא בתלמוד:
"ויתייצבו בתחתית ההר אמר רב אבדימי בר חמא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח)
הפליאה גדלה במיוחד לאור העובדה שישראל רצו לקבל התורה, אמרו נעשה ונשמע, אז למה צריך כפייה כשבכלל העם רוצה התורה??
הגמרא במסכת מנחות ס״ה ע״א, מספרת על מחלוקות קדומות שהיו בישראל בימי הבית השני, בין הצדוקים, הבייתוסים והפרושים סביב נושא הקרבנות, בסופו של דבר ניצחו הפרושים וכמוהם נוהג עמ״י מאז ועד היום.
הצדוקים כפרו באמיתות תורה בעל פה, שורשה של כפירה זו מבאר הרב קוק, נעוצה בכפירה בקדושת הכלל, קדושת הצבור. עבודת הקודש היותר כללית והיותר יסודית צריכה לפי דעתם- להיות דבר פרטי. לכן הם טענו שיחיד מתנדב ומביא את קרבן התמיד.
בס"ד
בתקופתנו יש ללחם המחמצת עדנה, המודעות לטובו עלתה ואיתה גם מחירו. אולם ברצוני לעמוד על טיבו בחג השבועות. מדוע מצוה אותנו התורה להכין את מנחת שתי הלחם המיוחדת במקדש לחג השבועות דוקא שיהיה לחם מחמצת? השאלה מתחזקת במיוחד לאור העובדה שככלל בבית המקדש אין להביא מנחות חמץ מלבד שתי הלחם המדוברים ומנחת תודה.
1. כדי לחבר ולרומם את הנפשות הפשוטות, כמו אותן הבריות שאם מרן הראשון לציון לא יופיע בגלימה המלכותית, יקשה עליהם לקבל ממנו תורה, כך הברקים והרעמים מבשרים על הופעת הארוע המרכזי של האלף השלישי לבריאת העולם.
מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'
בדרך כלל כשאנו באים להביא מנחה לה' אנו צריכים לפשפש בקרבנו שאין עמה חמץ, שכוונה טהורה עומדת ביסוד מעשינו ולא על מנת לקבל פרס, ולכן אין להביא מנחת חמץ לבית המקדש.
אבל מה לחמץ וליום הקדוש הזה? מדוע דוקא בחג השבועות יש מצוה להביא מנחת חמץ?