בס"ד
ככה פתאום באמצע החיים להפסיק לשמוע מוזיקה, להסתפר, לצאת לבלות, להתחתן? בדורנו , אלו ימים קשים שיוצרים לנו תחושת מועקה וחנק. התרגלנו להרגיש חופשי ולנהל את חיינו על פי מה שנראה לנו. כשאני רוצה לשמוע מוזיקה אני שמה דיסק. כעת אומרים לי- לא!!! השאלה היא מדוע? מן הראוי שנזכור שבפוטנציאל אלו הימים הכי יפים לעמ"י הגולשים אח"כ לחגי תשרי. אז מה פתאום להתאבל ???
בס״ד עש״ק פרשת דברים התשע״ה
האם עלינו לבנותו או לחכות שירד מהשמים?
לשאלה זו ישנן השלכות רחבות, כגון המחלוקת האם לעלות להר הבית או לא, האם לאפשר לואקף להמשיך לנהל את עניני הר הבית וכדו׳.
תנועות המקדש, מכון המקדש, העולים להר הבית, מסובבי השערים ותומכיהם מונעים מהאמונה שמוטל עלינו לדרוש את ציון, לפעול לבניית בית המקדש. ומובא בתלמוד מסכת סוכה מא:
דאמר קרא {ירמיה ל-יז} כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה, דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה:
חכמינו למדו מהפסוק שעלינו לדרוש את ציון. והכרה זו גם נכנסה לתפילותינו ״ ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו...״
השאלה האם די לנו להתפלל לכך, ולחכות שאת המלאכה יעשה השם?
ענינו של תשעה באב-יום אבל
בס"ד ח' באב התשע"ד
תשעה באב הינו השיא של השנה בכאב החורבן. אנו מתחילים את הצום כבר מערבו של יום, נמנעים מנעילת הסנדל מתשמיש המיטה ורחצה. לא לומדים בו דברי תורה מלבד הדברים העצובים כמו ספר איוב או נבואות החורבן בירמיה ומגילת איכה וכדו׳. אנו גם מחמירים למעוברות ומניקות שתצומנה בתשעה באב אם אין סכנה לולד.
אבל מה רב הפלא לגלות שעם כל חומרתו של יום אין אומרים בו תחנון ולא סליחות ולא נופלים על פניהם?