בס"ד בין פורים לכי תשא התשפ"ג
המקום שתופס עמלק בהיסטוריה שלנו הוא בלתי נתפס. גם מצוות מחיית עמלק בלתי נתפסת.
דוקא שאול המלך שנכשל בתפקידו במלחמתו בעמלק מאוד מובן. השמדת עם נחשבת כיום בעולם ככל הנראה לפשע האנושי הנורא ביותר האפשרי. לתת לעם שחווה על בשרו ניסיון השמדת עם, מצוה למחות עם אחר-זו המצוה כנראה הקשה ביותר שעם ישראל קיבל מאת ה'. היא מנוגדת לכל הערכים שלנו שקיבלנו מאת ה' והיא אף מנוגדת לטבענו שהרי נתיחדנו ב,שְׁלֹשָׁה סִימָנִים יֵשׁ בְּאוּמָּה זוֹ: הָרַחְמָנִים, וְהַבַּיְישָׁנִין, וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים.(נדרים כ')
למה ה' נתן לנו כזו מצוה קשה?
בס"ד לפרשת כי תשא התשפ"ב
מה עומד מאחורי חטא העגל?
האם זהו פחד להיפגש עם השם דרך התורה, פחד שהתחיל במלחמת עמלק אחר כך התבטא בכפיית ההר כגיגית ובפריחת הנשמה במעמד מתן תורה?
האם זהו פחד מלחיות חיים רוחניים גבוהים וממילא מנותקים במידה מסוימת מהעולם הגשמי, דהיינו פחד להתנתק מהקרקע?
האם שורש החטא במשיכה לחומריות, איזה ניסיון חיקוי של עובדי אלילים שמקדשים את החומר, בעצם המשך לחטא אדם הראשון שנתן ליצר הרע מקום בקרבו, הכניס את התאוה לחייו?
או בתצורה יותר מעודנת האם היה בעם דוקא רצון להיות מחוברים להשם אבל דרך ביטוי מוחשי וגשמי של השם כאן בארץ, דהיינו החטא היה רק ביצירת אמצעי פסול ולא במטרה?
או אולי חטא העגל מבטא בעומק, בוחן וניסיון שעם ישראל ערך לקב"ה לראות האם אהבתו אלינו מותנת בהתנהגותנו הטובה או שזו אהבה עצמית בל תינתק, ובעצם יש כאן רצון לחשוף נקודת אהבה פנימית יותר שלא מותנית מעשים? אם זה נכון, אז יוצא שעם ישראל גם אמור להרוויח משהו מחטא העגל ולא רק להפסיד.
בס"ד עש"ק פרשת כי תשא ושבת פרה
פרשת כי תשא הינה השלישית לפרשות ציווי המשכן וכליו. בתחילתה מובאת ההדרכה למנין/נשיאת בני ישראל על ידי מחצית השקל, אחריה ציווי בניית הכיור, האחרון לכלי המשכן. ואז בא הציווי על עשיית שמן המשחה. בו נמשחו המשכן וכליו, אהרן ובניו, הכהנים הגדולים במשך הדורות ומלכי בית דוד. נאסר לעשות במתכונתו ונאסר למשוח בו זרים. השמן עצמו שהכין משה נשאר קים לעד, וכאשר נגנז ארון הברית בימי יאשיהו המלך, נגנז יחד איתו מתחת לבית המקדש.[1]אחרי כן בא הציווי על עשיית קטורת הסמים. אותה הכינו בכל שנה ושנה מחדש לצורך הקטרת הקטורת, אולם גם היא נאסר לעשותה במתכונתה לצרכים אחרים שאינם קדש לה'. בשמן המשחה נמנו ארבעה בשמים: מור, קינמון, קנה בושם וקידה. בקטורת הסמים גם נמנו ארבעה סמים: נטף, שחלת, חלבנה ולבונה. אמנם בתלמוד מובא שישנם 11 סמים בקטורת, על פי דרשת הכתוב שכך היא המצוה. הרמב"ן ועוד מפרשים מבארים שארבעת בשמי שמן המשחה גם נמצאים בקטורת הסמים: המור מוזכר במפורש בחז"ל בשמו, וכן הקנמון. קידה נקראת בחז"ל קציעה, וקנה בושם נקרא בחז"ל קילופה.
שאלות:
א. מה המשותף להדרכת מנין בני ישראל, הכיור, שמן המשחה וקטורת הסמים? ומה עניינם לפרשית חטא העגל שבאה אחר כך?
ב. מדוע התחלקו דיני המשכן לשלוש פרשות? ומדוע הכיור נשאר לפרשה האחרונה?
ג. מה היחס בין שמן המשחה לקטורת הסמים, ומה עושה החלבנה בסמני הקטורת?
בס״ד לפרשת כי תשא התשע״ט
בפרשתנו לאחר שהקב״ה מצווה את משה את כל הציוויים הנוגעים להקמת המשכן, בניית הכלים ומשיכתם, השם מצווה על השבת, וכך מובא:
{יב} וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יג} וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה מְקַדִּשְׁכֶם: {יד} וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: {טו} שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַי-ה-וָֹ-ה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: {טז} וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: {יז} בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְ-ה-וָֹ-ה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: (ס)
העסיקה את הפרשנים השאלה, למה אומר הכתוב אך את שבתותי, לשון שבאה למעט, את מה היא ממעטת?