בס"ד
מאמר לפרשת שלח שנת תשוע״ה
משה רבינו שולח 12 אנשים ראשי בני ישראל לתור את הארץ. לאחר 40 יום של שביל חוצה ישראל הם חוזרים ומוציאים דיבת הארץ רעה. יהושע בן נון וכלב בן יפונה שהיו מן התרים, מנסים לעצור את הסחף ולשכנע את העם שאין להם ממה לפחד. בין השאר הם אומרים:
{ט} אַךְ בַּי-הֹ-וָ-ה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַי-הֹ-וָ-ה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:
מפרש רש"י
אל תמרדו. ושוב, ואתם אל תיראו: כי לחמנו הם. נאכלם כלחם:
סר צלם. מגינם וחזקם, כשרים שבהם מתו. איוב שהיה מגין עליהם (סוטה לה.). דבר אחר, צלו של המקום סר מעליהם: (רש"י)
בס"ד עש"ק פרשת שלח לך
כשמשה שולח את המרגלים לתור את הארץ הוא נותן להם רשימת קניות מה לבדוק בארץ.
{יז} וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר: {יח} וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: {יט} וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: {כ} וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:
אנו רואים שככלל משה רבינו מקדים את הטוב לרע במו השמנה היא לרזה היש בה עץ אם אין וכדו. אבל יוצא מן הכלל לכאורה כשמשה שואל החזק הוא הרפה מדוע הוא מקדים את החזק? גם בטח משה רבינו ידע שגרים בארץ חזקים אז למה בכלל שאל אותם זאת?
אומרת התורה לאחר חטא המרגלים:
וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה: (במדבר יד, כד)
הקב״ה משבח את כלב על עמידתו האיתנה כנגד מוציאי דיבת הארץ ומבטיח לו שעוד יזכה להאריך ימים, להכנס לארץ ולרשתה. וכך אכן היה וזכה כלב להאריך ימים ולקבל נחלה את חברון עיר האבות.
מה הכוונה בלשון ״רוח אחרת״? ולמה לא מזכיר הפסוק גם את יהושע בן נון שגם הוא עמד בנסיון ולא דיבר בגנותה של הארץ?
לז וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לח דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. לט וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְ-ה-וָ-ה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם. מ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם. מא אֲנִי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים: אֲנִי, יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם. {פ}
חכמינו הפליגו בחשיבותה של מצוה זו ואמרו:
שקולה מצוה זו כנגד אל מצוות שבתורה( נדרים כ״ה).
הזריז במצוה זו מקבל פני שכינה. (מנחות מג).
הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה (שבת כ"ג).
מנודה לשמים מי שאין לו ציצית בבגדו (פסחים קי"ג).
הפלא הגדול במצות ציצית הוא בהשפעתה הגדולה עלינו. אמרה התורה כאן: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְ-ה-וָ-ה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.
כיצד אמורה מצוה זו להזכירנו את כל מצוות התורה? וכיצד בכוחה לשמרנו מלתור אחרי לבבנו ואחרי מראה עיננו?
מדוע ריבונו של עולם נתן לישראל עונש כה כבד, ללכת 40 שנה במדבר ? האם הוא לא יכל לרחם עליהם ולסלוח להם , הרי הוא אל רחום וחנון ?
היכן היתה נקודת הנפילה של 12 התרים ששלח משה?
מדוע ה' נתן לזה לקרות, אם השם לא היה מצווה על משה לשלוח אותם, האם היתה נמנעת נפילתם?
האם הם שיקרו ביחס לא"י, או ביחס לעמים היושבים בה?
למה כל ישראל קיבלו עונש, על חטאם של עשרה אנשים בלבד ?
מה עושה בתוך פרשתנו מצות הציצית?