בס"ד

בפרשת חוקת ישנה פרשייה קצרה אשר לימודה רב, וכך מובא:

וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ־עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ  מִמֶּנּוּ שֶׁבִי׃ 

וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהֹוָה וַיֹּאמַר אִם־נָתֹן תִּתֵּן אֶת־הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת־עָרֵיהֶם׃ 

וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת־הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת־עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם חׇרְמָה׃ 

בס"ד לפרשת חוקת התשפ"ג

בפרשת חוקת התורה מדלגת את כל ארבעים שנות הנדודים ונוחתת בשנה האחרונה. סקירה קצרה על הפרשה מעלה שהשנה האחרונה מביאה מגוון של רעיונות שצריך להבין את ההקשר ביניהם, יש  לנו את הפרה האדומה, מותם של מרים ואהרן, תלונת ישראל שאין להם מים, על המן שנפשם כבר קצה בו, על מסע איגוף אדום עמון ומואב, על מלחמות כיבוש עבר הירדן המזרחי מידי האמורי.  נתמקד כעת בהגעת ישראל לבארה שם מתחוללת שירת הבאר:

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ־לָהּ׃ בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה׃ וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת׃ וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל־פְּנֵי הַיְשִׁימֹן׃

מה זאת השירה המיוחדת הזאת?

בס"ד לפרשת חוקת התשפ"ב

מסופר בפרשתנו על המלחמה של ישראל עם סיחון מלך האמורי וכך נאמר:

וְלֹא־נָתַן סִיחֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת־כׇּל־עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל׃  וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי־חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת־אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד־יַבֹּק עַד־בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן׃

 וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל־הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכׇל־עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכׇל־בְּנֹתֶיהָ׃  כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת־כׇּל־אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד־אַרְנֹן׃  עַל־כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן׃

טוב אמנם מקובל לומר שההגנה הכי טובה הינה ההתקפה, אבל זה לא עבד הפעם לאמורים, הם יצאו לקראת ישראל למדבר, הפסידו במלחמה וכל עריהם המבוצרות נפלו בידי ישראל ללא מאמץ. הפעם ברצוני להתבונן בחשבון, מה חשיבותה ובמיוחד מה ענין הפסוק האחרון שציטטתי " עַל־כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן׃",למה לבוא חשבון? ומי הם המושלים הקוראים לנו לבוא אליה?

בס"ד לפרשת חוקת התשפ"א

 כידוע חז"ל מצינים את פרה אדומה כמצוה הכי חוקתית, הכי רחוקה מתפיסת שכל האדם. לכן קורא אותה הכתוב חוקת התורה. תודעת החידלון הינה גורם הדיכאון הכי גדול למין האנושי-נתנה התורה מצוה שבאמצעותה נוכל להיטהר מתודעת החידלון. קרי הדרך להיגמל מהחידלון נמצא בחיי תמימות מול השם. בהכרה שהעולם הזה הוא רק הופעה אחת של החיים. 

בס"ד לפרשת חוקת התשע"ט

מובא בפרשתנו:
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל הָעֵדָה, מִדְבַּר צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: "וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ? וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה? לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֵּרָא כְבוֹד יְ-ה-וָ-ה אֲלֵיהֶם. 
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְ-ה-וָ-ה, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע, וַיֹּאמֶר לָהֶם: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים: הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?". וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.

בס״ד לפרשת חוקת התשע״ח

בפרשתנו מביאה התורה את דרך הטהרה מטומאת המות

{א} וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: {ב} זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹ-וָ-ה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: {ג} וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו: {ד} וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים: {ה} וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף: {ו} וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה:..

{יד} זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: {טו} וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא: {טז} וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: {יז} וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:

תמצית הדין:

לוקחים פרה אדומה תמימה( ללא כל שערות בצבע אחר וללא מומים) שלא עלה עליה עול (לא עבדו איתה מעולם), מחכים שתהיה בת שלוש שנים, ואז היו שוחטים ושורפים את בשרה. את האפר היו שומרים לשנים רבות מאוד. כל טמא מת שבא להטהר, היו מזים עליו מים עם מעט מאפר הפרה האדומה בתנאים מסוימים ובזה היה מטהר מטומאתו. עד כה נעשו במשך ההיסטוריה תשע פרות כאלה, העשירית תעשה בע״ה בידי מלך המשיח.

אינני בא כאן לעסוק בפשטי הנושא ולא בהלכותיו אבל מעט להבין את רמזיו:

הנושא הגנוז כאן הינו דרך ההיגמלות מהחידלון, מהמות, הדבר הכי מדכא שיש בעולם שלנו. הנושא הינו השלמת התיקון של העולם הזה. מאז אותה שעה קלה שבה היינו עם אדם הראשון בגן עדן, ונכשלנו בה בחטא, גורשנו מהגן ונגזרה עלינו גזירת המות. מאז אנו חולמים ומצפים ליום שבו״ בילע המות לנצח ומחה השם א-לוהים דמעה מעל כל פנים... ״ אנו מייחלים לחזור לגן עדן לאכול מעץ החיים ולחיות לעולם.

בס״ד    עש״ק פרשת חוקת      התשע״ז

התורה מצווה אותנו בפרשת חוקת על מצוות פרה אדומה.

תמצית המצווה הינה להכין אפר מפרה אדומה תמימה בת שלוש שנים יחד עם עץ ארז, אזוב ושני תולעת. ובכל פעם שרוצים לטהר טמאי מתים ייקחו מים עם מעט מהאפר הנ״ל ויזו על הטמא ובזה יטהר מטומאת המוות. ומצוה זו נקראת בכתוב חוקת התורה, ורבה בה הפליאה והתהייה, גם בפרטי דיניה וגם בהיות אפר הפרה מטהר טמאים אבל מטמא טהורים( טומאה קלה). במשך כל ההיסטוריה נעשו רק 9 פרות אדומות ואת העשירית ואחרונה יעשה מלך המשיח ב״ה בקרוב בימינו. 

לא סתם זו חוקת התורה כי יכולת ההיטהרות מטומאת המוות הינה פליאה גדולה. טומאת המוות בתפיסה רחבה הינה מגמת החידלון של כל היש החומרי. גם מדד בריאות הנפש למעשה מנסה לאמוד את עוצמת כוחות החידלון שבנפש האדם. ככל שאדם יותר בריא בנפשו כך הוא יותר אופטימי, רוצה יותר לחיות. והפוך להיפך. הדרך להיטהר מטומאה זו מתחילה בהכרת הגבולות שלנו, חוק=גבול. הכרת הגבולות יוצרת ענוה בנפש האדם. לא הכל אנו יכולים לתפוס ולהבין! לכן נתן לנו השם מצוה ״ מוזרה״ שנעשה כך רק כי כך השם ציווה. ונכיר שכל סוף הוא גם ההתחלה, ויש חיים לאחר המיתה. 

אומר הבעל שם טוב יסוד חשוב בתורה. כל המצוות הם נצחיות בשכל, אף שבפועל היו בזמן ובמעשה. פרוש, יתכנו מצוות שאין להן היום כל ביטוי מעשי, אבל התורה ציוותה אותן. וכיוון שמופיעות בתורה שכולנו אמורים ללמוד וליישם, בוודאי שיש לנו מה ללמוד מהן לעבודת השם שלנו. שאלו את הבעש״ט תלמידיו, איזה לימוד בשכל אנו אמורים ללמוד ממצות פרה אדומה, מצוה שכבר אלפיים שנה שלא קוימה בפועל?

מאמר לפרשת חוקת שנת תשוע״ה. 

למה דוקא עכשיו קצרה נפש העם בדרך?

למה השם מצוה על משה לעשות נחש ולא מביא רפואה ישירה?

למה הרפואה באה על ידי ההבטה בנחש?

בפרשת חוקת לאחר שמסתיימות שנות הנדודים שנגזרו עלינו בעקבות חטא המרגלים, עם ישראל מתחיל לנוע לכוון הארץ. בדרכם עוברים בגבול שלושה עמים: אדום עמון ומואב. על שלושתם מצוה השם לא לכבוש. אל אדום מצוין שמשה רבינו שולח השליחים ומבקש לעבור בארצם. נענה בשלילה וישראל מאגפים אותם ואילו לאחר מכן עם ישראל הוא היוזם והפועל. מה מטרתה של שליחות זו לאדום? מה היא נוגעת לימינו אנו?

בס"ד

בפרשת חוקת מספרת לנו התורה על העמים שנאסר עלינו להלחם בם, ועל העמים שצוינו להלחם בהם ולהורישם. נאסר על ישראל להלחם באדום, עמון ומואב. אכן בני ישראל הקיפו עמים אלו בדרכם לכיבוש הארץ. ולעומת זאת צוינו להלחם בסיחון ובעוג, ואכן אותם כבשו ישראל ובשטחם התנחלו שבטי גד ראובן וחצי המנשה. 

למרות שלא לחמנו בהם, חלקים ניכרים בשטחי עמון ומואב כן הגיעו לרשותנו דרך סיחון, שכבש את ארצם ואנו כבשנו ממנו. זהו שהם נקראים ״עמון ומואב אשר טיהרו בסיחון״(גיטין לח). וכך מסופר בפרשה:

ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ.  ה וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּא-לֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.  ו וַיְשַׁלַּח יְ-ה-וָ-ה בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל.  ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַי-ה-וָ-ה וָבָךְ--הִתְפַּלֵּל אֶל-יְ-ה-וָ-ה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם.  ח וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי.  ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי.

עוד תלונה של העם, נמאס להם לאכול מן, הם קוראים לו לחם קלוקל. והם טוענים שאין מים. אבל בשונה מתלונות קודמות הדומות לזו, כאן הם חוטפים!

נחשים נושכים את האנשים, וימת עם רב מישראל. המסר כמובן עבר, העם מתנצל ומבקש שמשה יתפלל עליהם להסיר מהם את הנחש. אבל גם עכשיו התרופה לא מגיעה אוטומטית, משה מכין נחש נחושת, ושם אותו על נס. מי שרוצה להתרפא צריך לעשות מעשה, צריך להביט על נחש הנחושת כדי לחיות. 

למה תלונה זו מביאה לעונש כה כבד?

מה קרה שדוקא עכשיו נמאס להם המן? כבר ארבעים שנה שהם אוכלים אותו ואין להם בעיה איתו?

למה התרופה מצריכה השתדלות שלהם, ולא באה אוטומטית?

למה דוקא הנחש נבחר להעניש אותם? ויותר פלא למה לרפואתם נבחר גם הנחש?

הערבות המתגלה בפרשת חוקת

במהלך פרשת חוקת ״קופצת ״ התורה לשנה האחרונה של שנות הנדודים במדבר ומתארת את המסעות האחרונים של ישראל עד לשערי הארץ. 

א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, (במדבר כ ).

ואומר רש״י עדה השלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים.

ונראה עוד לומר שהתורה באה לומר לנו שישראל הגיעו למעלה חדשה שלא זכו לה קודם, וזו נקראת ״כל העדה״.

הם זכו בעקבות שנות הנדודים לדרגה של ערבות הדדית. 

 ככלל בתורה לשון משפטים מכוון למצוות שאנו מבינים את טעמם, ולשון חוקים מכוון למצוות שטעמם נסתר ולכן הן פחות מובנות לנו. בפתיחת פרשת חוקת, בביאור מצות פרה אדומה, פותחת התורה בהכרזה מאוד מיוחדת, זאת חקת התורה, היא אומרת לנו שמצוה זו היא המצוה הכי חוקית, הכי לא מובנת לשכל האדם. עליה אמר שלמה המלך אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, בכל שאר המצות הצליח שלמה החכם באדם לרדת לעומקם ולהבינם, אבל במצוה זו הוא הכיר שהיא רחוקה ממנו, הוא נשאר בשאלה ובפליאה.