בס"ד לפרשת חוקת התשע"ט
מובא בפרשתנו:
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל הָעֵדָה, מִדְבַּר צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: "וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ? וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה? לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֵּרָא כְבוֹד יְ-ה-וָ-ה אֲלֵיהֶם.
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְ-ה-וָ-ה, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע, וַיֹּאמֶר לָהֶם: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים: הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?". וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.
בס״ד לפרשת חוקת התשע״ח
בפרשתנו מביאה התורה את דרך הטהרה מטומאת המות
{א} וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: {ב} זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹ-וָ-ה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: {ג} וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו: {ד} וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים: {ה} וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף: {ו} וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה:..
{יד} זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: {טו} וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא: {טז} וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: {יז} וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:
תמצית הדין:
לוקחים פרה אדומה תמימה( ללא כל שערות בצבע אחר וללא מומים) שלא עלה עליה עול (לא עבדו איתה מעולם), מחכים שתהיה בת שלוש שנים, ואז היו שוחטים ושורפים את בשרה. את האפר היו שומרים לשנים רבות מאוד. כל טמא מת שבא להטהר, היו מזים עליו מים עם מעט מאפר הפרה האדומה בתנאים מסוימים ובזה היה מטהר מטומאתו. עד כה נעשו במשך ההיסטוריה תשע פרות כאלה, העשירית תעשה בע״ה בידי מלך המשיח.
אינני בא כאן לעסוק בפשטי הנושא ולא בהלכותיו אבל מעט להבין את רמזיו:
הנושא הגנוז כאן הינו דרך ההיגמלות מהחידלון, מהמות, הדבר הכי מדכא שיש בעולם שלנו. הנושא הינו השלמת התיקון של העולם הזה. מאז אותה שעה קלה שבה היינו עם אדם הראשון בגן עדן, ונכשלנו בה בחטא, גורשנו מהגן ונגזרה עלינו גזירת המות. מאז אנו חולמים ומצפים ליום שבו״ בילע המות לנצח ומחה השם א-לוהים דמעה מעל כל פנים... ״ אנו מייחלים לחזור לגן עדן לאכול מעץ החיים ולחיות לעולם.
בס״ד עש״ק פרשת חוקת התשע״ז
התורה מצווה אותנו בפרשת חוקת על מצוות פרה אדומה.
תמצית המצווה הינה להכין אפר מפרה אדומה תמימה בת שלוש שנים יחד עם עץ ארז, אזוב ושני תולעת. ובכל פעם שרוצים לטהר טמאי מתים ייקחו מים עם מעט מהאפר הנ״ל ויזו על הטמא ובזה יטהר מטומאת המוות. ומצוה זו נקראת בכתוב חוקת התורה, ורבה בה הפליאה והתהייה, גם בפרטי דיניה וגם בהיות אפר הפרה מטהר טמאים אבל מטמא טהורים( טומאה קלה). במשך כל ההיסטוריה נעשו רק 9 פרות אדומות ואת העשירית ואחרונה יעשה מלך המשיח ב״ה בקרוב בימינו.
לא סתם זו חוקת התורה כי יכולת ההיטהרות מטומאת המוות הינה פליאה גדולה. טומאת המוות בתפיסה רחבה הינה מגמת החידלון של כל היש החומרי. גם מדד בריאות הנפש למעשה מנסה לאמוד את עוצמת כוחות החידלון שבנפש האדם. ככל שאדם יותר בריא בנפשו כך הוא יותר אופטימי, רוצה יותר לחיות. והפוך להיפך. הדרך להיטהר מטומאה זו מתחילה בהכרת הגבולות שלנו, חוק=גבול. הכרת הגבולות יוצרת ענוה בנפש האדם. לא הכל אנו יכולים לתפוס ולהבין! לכן נתן לנו השם מצוה ״ מוזרה״ שנעשה כך רק כי כך השם ציווה. ונכיר שכל סוף הוא גם ההתחלה, ויש חיים לאחר המיתה.
אומר הבעל שם טוב יסוד חשוב בתורה. כל המצוות הם נצחיות בשכל, אף שבפועל היו בזמן ובמעשה. פרוש, יתכנו מצוות שאין להן היום כל ביטוי מעשי, אבל התורה ציוותה אותן. וכיוון שמופיעות בתורה שכולנו אמורים ללמוד וליישם, בוודאי שיש לנו מה ללמוד מהן לעבודת השם שלנו. שאלו את הבעש״ט תלמידיו, איזה לימוד בשכל אנו אמורים ללמוד ממצות פרה אדומה, מצוה שכבר אלפיים שנה שלא קוימה בפועל?
מאמר לפרשת חוקת שנת תשוע״ה.
למה דוקא עכשיו קצרה נפש העם בדרך?
למה השם מצוה על משה לעשות נחש ולא מביא רפואה ישירה?
למה הרפואה באה על ידי ההבטה בנחש?