אומרת הגמרא בסנהדרין (ק'ה ע'ב), שכל הברכות שבירך בלעם את ישראל חזרו לקללה, חוץ מ״מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל' – שהברכה נשארה שרירא וקיימת. וכך אומרת:
א''ר יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו: ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות {במדבר כד-ה} "מה טובו אהליך יעקב", לא תשרה שכינה עליהם "ומשכנותיך ישראל", לא תהא מלכותן נמשכת "כנחלים נטיו", לא יהא להם זיתים וכרמים "כגנות עלי נהר", לא יהא ריחן נודף "כאהלים נטע ה'", לא יהיו להם מלכים בעלי קומה "כארזים עלי מים", לא יהיה להם מלך בן מלך "יזל מים מדליו", לא תהא מלכותן שולטת באומות "וזרעו במים רבים", לא תהא עזה מלכותן "וירם מאגג מלכו", לא תהא אימת מלכותן "ותנשא מלכותו" .
אמר רבי אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שנאמר {דברים כג-ו} ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך קללה ולא קללות .(ע״כ)
ומבאר רש״י שם, שבתי כנסיות ובתי המדרשות לא יפסקו מישראל לעולם.
כיצד אנו משתמשים בדברי בלעם הרשע בתפילתנו?
מדוע חזרו כל ברכותיו של בלעם לקללה, זולת "מה טובו", הרי נבואה טובה לא מתבטלת?
ומה המיוחד ב"מה טובו", שהיא נשארה לטובה מכל שאר הברכות?
עוד קשה מדוע בלק כה התרגז על בלעם, הרי ברכותיו ברובן התהפכו חזרה לקללות?
ומצד שני מדוע ריבונו של עולם ״טרח״ להפוך את הקללות לברכות אם בסופו של דבר הן חזרו לקללות?
וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד כִּי רַב הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי ישראל. (במדבר כב,ג)
מה עושה אדם כאשר דופקים לו בחזקה בשעה 12 בלילה בחזקה על דלת ביתו, הוא כמובן מתעורר בבהלה, וניגש בחששות כבדים לדלת ביתו. משתכל בעד האשנב ורואה כיתת חיילים חמורת סבר?
יש אנשים שנבהלים מהחיילים ומתוך כך גם אופי התגובה שלהם, אם בבריחה אם במאבק כנגדם.
זוהי עבודה גדולה, אשר שכרה בצידה, שהרי אמרו חז״ל בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים בפני רצונך.
אנו נוהגים לנהל דיונים עם הקדוש ברוך הוא, לשכנע אותו להענות לבקשותינו, להשקיע במניותינו. אנו אולי עורכים איתו משא ומתן, אומרים לו אם תיתן לי כך וכך אני מתחייב לקיים מצוה זו או אחרת, אולי לתת סכום נאה לצדקה וכדו׳.
נדמה לנו שאנו יודעים הכי טוב מה טוב לנו, גם יותר מהשם. את השם אנו צריכים לשכנע או לפייס.
כך נהג בלעם הרשע לעבוד מול השם