בס"ד לפרשת פנחס התשפ"ד
פרשת פנחס הינה הפרשה השמינית בספר במדבר, מכוונת כנגד ספירת ההוד ומלמדת אותנו כמה דברים חשובים על ספירה זו ועל הודם של ישראל. בדומה לפרשת תצוה- הפרשה השמינית בספר שמות, לפרשת אמור- הפרשה השמינית בספר ויקרא, הנושא המרכזי בפרשה הינם הכהנים ועבודתם.
בס"ד לפרשת פינחס התשפ"ג
בפרשתנו מבקש משה מה' למנות לו מחליף, וכך הוא אומר:
יִפְקֹד יְ-הֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל־בָּשָׂר אִישׁ עַל־הָעֵדָה׃
אֲשֶׁר־יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְ-הֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם רֹעֶה׃
הקב"ה בתגובה אומר למשה לסמוך את ידו על יהושע בן נון, ובכך למנות אותו למחליפו:
וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן אִישׁ אֲשֶׁר־רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָיו׃
מה מבטאת סמיכת היד שה' מבקש ממשה לעשות ליהושע?
בס"ד לפרשת פנחס התשפ"ב
פרשת פנחס מרובת נושאים, מתחילה בברית השלום שה' נותן לפנחס על מעשהו. עוברת לציווי לצרור את המדינים. נשיאת ראש בני ישראל (מפקד) תוך ציון העובדה שבו אין כבר אנשים מיוצאי מצרים, עליהם נגזרה הגזירה למות במדבר.עוברת למתן הנחיות לחלוקת הארץ בין משפחות עם ישראל. בקשת בנות צלופחד לקבל נחלה בארץ ותשובת השם "כן בנות צלפחד דוברות". ציווי השם למשה לעלות להר העברים ולראות משם את הארץ-זהו איתות למשה שיומו מתקרב. לאחריו משה מבקש מהשם שימנה לו מחליף "איש על העדה" והשם מצוה אותו לסמוך את יהושע בין נון "איש אשר רוח בו". ואז עוברת הפרשה לפרשת המועדות,מתחילה בקרבן התמיד ועוברת למוספי השבת, החודשים והמועדים. מה קורה פה,מה המשותף לכל הנושאים הללו?
בס"ד לפרשת פנחס התשפ"א
בפרשת פנחס ה' מצוה על חלוקת הארץ לשבטים. מחד היא צריכה להיות מותאמת לגודלם של השבטים ומאידך להיות על פי הגורל. כיצד שולב הגורל עם ההתאמה לשבטים, זה נושא מעניין להתבונן אך לא הפעם, כאן ברצוני להתמקד בהבנת מקומו של הגורל בתורה. מתי נכון להשתמש בגורל ומתי לא? האם הגורל חד משמעית נכון או לא?
בס״ד לפרשת פנחס התשע״ח
פרשתנו פותחת
{י} וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יא} פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: {יב} לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלם: {יג} וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
הקב״ה מכריז בזאת על פנחס הכהן שבזכות המעשה הקנאי שלו הוא זה שהביא לכפרה ולעצירת המגפה מעם ישראל. והפרס-ברית שלום עם הקב״ה.
שאלות:
למה מיחסו הכתוב כאן לאהרן הכהן? בתוכם
מדוע הכתוב אומר ״בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי ״, מדוע אומר ״בתוכם״ ולא ״קנאתי בהם״?
עונה אור החיים הקדוש, הייחוס לסבו- אהרן הכהן בא ללמד מחד שמעשהו של פנחס היה נובע למרות הקשיות שבו, ממידתו של אהרן הכהן אוהב השלום ורודף השלום. ומאידך מיחסו לאהרן הכהן כדי לומר לנו שפנחס במעשהו הביא לתיקון לסבו הגדול , אהרן הכהן .
בס״ד ערב שבת פרשת פנחס תשע״ז
בפרשתנו מובא מפקד של בני ישראל. מפקד זה כבר נערך בסוף שנות הנדודים במדבר, ומהווה הכנה לכניסה לארץ. שני כללים לנו בתורה: אחד שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. שנים שרק מה שנצרך לדורות נכתב בתורה. פעמים ששני הכללים האלו מעלים לנו שאלות. כך גם כאן, מה החשיבות לדורות של כל רשימת המשפחתולוגיה של השבטים? במקרים כאלה הלימוד לדורות לא נמצא ברובד הפשט אלא ברבדים יותר עמוקים הרמוזים בפסוקים. מובא בפרשתנו:
{יט} בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: {כ} וַיִּהְיוּ בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשֵׁלָה מִשְׁפַּחַת הַשֵּׁלָנִי לְפֶרֶץ מִשְׁפַּחַת הַפַּרְצִי לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי: {כא} וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרֹנִי לְחָמוּל מִשְׁפַּחַת הֶחָמוּלִי: {כב} אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יְהוּדָה לִפְקֻדֵיהֶם שִׁשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: ( במדבר כו, יט)
כאן אור החיים הקדוש פתח לנו צוהר להבין משהו מהנלמד לנו לדורות מפסוקים אלו.
בס"ד עש"ק פרשת פנחס שנת תשוע"ה
פרשת פנחס הפותחת בשכרו של פנחס עוברת למפקד בני ישראל, לסיפור נחלת בנות צלפחד ולמינויו של יהושע בן נון כמחליפו של משה. או אז עוברת לפרשת הקורבנות של מועדי השנה. לכאורה אין זה מקומם אלה בספר ויקרא המבאר את הקרבנות השונים. שאלתנו מה עושה פרשת הקרבנות בפרשתנו?
בס"ד עש"ק פרשת פנחס התשע"ה
לאחר שהשם מודיע למשה על פיטוריו הקרובים, משה רבנו פונה אל השם ומבקש שהשם ימנה לו מחליף:
{טו} וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְ-הֹ-וָ-ה לֵאמֹר: {טז} יִפְקֹד יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: {יז} אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְ-הֹ-וָ-ה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: {יח} וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: {יט} וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם:)במדבר כז)
רש״י פותח את פרושו לפרשיה זו כך:
להודיע שבחן של צדיקים, שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי צבור: לאמר. אמר לו, השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו: (רש"י)
שאלות:
כיצד רואה משה רבינו את תפקיד המנהיג? אילו תכונות נצרכות לו?
למה קורא לה׳ אלוהי הרוחות לכל בשר?
מה כוונתו כשאומר אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ושוב חוזר ואומר ואשר יוציאם ואשר יביאם?
אומרת התורה:
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {נג} לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת: {נד} לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ: {נה} אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: {נו} עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט:(במדבר כו, נב)
כיצד התורה מצוה מחד לרב להרבות נחלתו ולמעט להמעיט נחלתו. ומאידך אומרת:
עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט. כיצד אפשר גם לעשות הגרלה וגם לדאוג שכל שבט יקבל נחלה לפי גדלו?
חלוקת הארץ בין האנשים הינה משימה רגישה אשר בקלות יכולה לגרום למריבות וסכסוכים, וכיצד נעשנה כראוי?
בפרשת פנחס מופיע שוב מנין בני ישראל, מנין זה בעצם כבר נערך על פתחה של הארץ בערבות יריחו לאחר השלמת המסעות, ולקראת העברת המנהיגות ממשה רבנו ליהושע בן נון.
הכלי יקר מבאר שמטרת המיפקד בפרשה ללמדנו שאע"פ שמתו במגפה 24 אלף מכל מקום נשארו שישים רבוא איש, כי אין אוכלוסא שלמה כי אם כשיש שישים רבוא (600000) וגם לברך את ברכת חכם הרזים יכול רק כשרואה שישים רבוא מישראל.
מהי ברכת חכם הרזים?
מובא בתלמוד במסכת ברכות נח':
ת"ר הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה.
ובהמשך הגמרא שם:
תנא: אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא.
להלכה כאשר אדם רואה שש מאות אלף יהודים בארץ ישראל מכונסים במקום אחד מברך: ברוך אתה י-ה-ו-ה א-לוהינו מלך העולם חכם הרזים.
מה ענינה של ברכה זו?
הנני נותן לו את בריתי שלום...תחת אשר קנא לאלהיו...
צריך להתבונן כיצד הקנאות והשלום מתחברים יחדיו, הרי הם שני הפכים?
מדוע קיבל פנחס ברית שלום מאת השם?
ראשית בקצרה מה היה הסיפור?