בס"ד   |   פרשת מטות-מסעי, התשפ"ו.

עד כה לימדה אותנו התורה שהנקמה הרסנית ואסורה – "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר". כאן מחדשת לנו התורה חידוש גדול: ישנה נקמה שהיא אף מצווה – נקמת האומה באויביה. ויש תיאורים בחז"ל שמשה רבינו ציפה וחיכה לראות בנקמה זו לקיים "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם" (תהילים נח, יב). מה כל כך חשוב בנקמה זו? כך נאמר בפרשה:

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ׃ (במדבר לא, ב)

מדוע מואב ניצל מן הנקמה?

 בס"ד לפרשת מטות מסעי התשפ"ד

החתונה של פרשיות מטות ומסעי

כבר עמדנו על כך שפרשיות ספר במדבר מסודרות לפי מבנה הספירות, ושלכל פרשה מבנה פרטי הנבנה בהתאם למבנה הספירות הכללי. משום כך, כעת שאנו מגיעים לסיומו של הספר – ועוד סיום כפול – ראוי להראות כיצד פרשת מטות עומדת כנגד ספירת היסוד, ופרשת מסעי כנגד ספירת המלכות, העשירית והאחרונה.

בס"ד לפרשת מטות התשפ"ב

עם ישראל, בכל ימי נדודיו במדבר, עבר דרך ארוכה – תרתי משמע – ו"על הדרך" למד את מכלול ההנהגות שאמורות ללוותו בכניסה לארץ, שם יתנהל כעם לכל דבר ועניין.

אחד הלימודים והבירורים האחרונים בדרך לירושת הארץ הוא בנושא הדיבור. בתחילה פגשנו את הניסיונות הנלוזים להשתמש בכוח הדיבור – הכוח המיוחד ביותר שניתן לאדם – דווקא למטרות שליליות, בניסיונות הקללה של בלעם ובלק כנגד ישראל. ובפרשתנו מגיעה ההדרכה ההפוכה והמתקנת: כיצד עלינו להתייחס לכוח המדבר שלנו.

בפרשת מטות מסופר על מלחמת הנקמה במדיין, שנערכה בעקבות המגפה שפשטה בישראל. סיפור זה מובא בתורה בהמשכים: הוא מתגלגל מפרשת בלק לפרשת פינחס ולפרשת מטות. בפרשתנו מתגלה לנו שתחילת הסיפור הייתה למעשה עצתו של בלעם הרשע. לאחר ניסיונותיו לקלל ואחר כך לברך את ישראל – כדי לחבל בתוכנית האלוהית לתיקון עולם באמצעות עם קדוש החי בארצו חיים בריאים ומתוקנים – נתן בלעם עצה להחטיא את עם ישראל על ידי בנות מדיין.

המידע נחשף כביכול בדרך מקרה: לאחר שהלוחמים חוזרים מהקרב עם ניצחון מזהיר (כל כוחותינו שבו בשלום) ושלל רב, קוצף משה רבינו על הלוחמים – מדוע הביאו בשלל את בנות מדיין, מדוע הותירו בחיים את כל הנשים:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כׇּל־נְקֵבָה׃ הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסׇר־מַעַל בַּי-הֹוָה עַל־דְּבַר־פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְ-הֹוָה׃

הלוא על ידי בנות מדיין, בלעם וראשי מדיין החטיאו את ישראל לעבודת הפעור.

בפרשת מטות אנו פוגשים את עניין הנדרים. התורה מצווה אותנו להתייחס ברצינות לדיבורינו ולא להחל את דבר פינו. עיקר הכוונה למקרים שנשבענו או נדרנו, אך במובן רחב יותר אנו מצופים להתייחס לכל מילה שלנו כדבר קודש. התורה כאן למעשה מאפשרת ליהודי להרחיב לעצמו את גבולות התורה ולהוסיף על עצמו מצוות נוספות.

וכאן מצטרפת פרשייה העוסקת באפשרויות הפרת נדרים בעת הצורך לבנות ישראל:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה׃ אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לַי-הֹוָה אוֹ־הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל־נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכׇל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה׃ וְאִשָּׁה כִּי־תִדֹּר נֶדֶר לַי-הֹוָה וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ׃ וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת־נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כׇּל־נְדָרֶיהָ וְכׇל־אִסָּר אֲשֶׁר־אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ יָקוּם׃ וְאִם־הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שׇׁמְעוֹ כׇּל־נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר־אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַי-הֹוָה יִסְלַח־לָהּ כִּי־הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ׃ וְאִם־הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ׃ וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שׇׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר־אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ׃ וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת־נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ וַי-הֹוָה יִסְלַח־לָהּ׃ (במדבר ל, ב–ט)

אנו רואים כאן שלאבי הנערה יש אפשרות להניא אותה, ולבעלה – להפר את נדרה. במצב הביניים של נערה מאורסה מופיעים גם לשון "הניא" וגם לשון "הפר". ובכלל, לכל האנשים והנשים יש אפשרות ללכת לתלמיד חכם או לבית הדין שיתירו להם את נדרם.

מדוע ניתנה לנשים אפשרות מיוחדת להפרת נדרים?

בפרשת מטות אנו פוגשים חלוצים בשתי מערכות שונות. הראשונים הם אלה שנחלצו לצאת למלחמת הנקמה במדיין: כל שבט הקציב אלף חלוצים, ובסך הכול שנים עשר אלף לוחמים נלחמו בממלכת מדיין הענקייה, ובדרך נס חזרו כולם בשלום:

וַיְדַבֵּר יְ-הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ׃ וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל־מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת־יְ-הֹוָה בְּמִדְיָן׃ אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא׃ (במדבר לא, א–ד)

השניים הם בני שבטי עבר הירדן – גד וראובן – שהציעו למשה רבינו שייתן להם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, ובתמורה יעברו חלוצים לפני המחנה במלחמת כיבוש הגדה המערבית:

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ׃ וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם־הֲבִיאֹנֻם אֶל־מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃ לֹא נָשׁוּב אֶל־בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ׃ (במדבר לב, טז–יח)

שאלות על הפרשה

א. מה עניינם של החלוצים אז והיום?

ב. מדוע ביקש משה רבינו מהעם חלוצים, ומדוע הקציב כה מעט אנשים למלחמה בצבא הגדול מאיתנו שבעתיים?

ג. מדוע שינה משה פעמיים? כשה' ציווה אותו לנקום את נקמת בני ישראל – משה מצווה אותם לנקום את נקמת ה'. ופעם שנייה, משנה משה מדבריהם של בני גד וראובן:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם־תַּעֲשׂוּן אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אִם־תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ-הֹוָה לַמִּלְחָמָה׃ וְעָבַר לָכֶם כׇּל־חָלוּץ אֶת־הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְ-הֹוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת־אֹיְבָיו מִפָּנָיו׃ (במדבר לב, כ–כא)

ד. מדוע קצף משה על אנשי המלחמה שהותירו את הנשים בחיים, ומדוע באמת הותירו אותן?

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-הֹ-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

מדוע חוזרת התורה, לאחר שאמרה "לא יחל דברו", ושבה ואומרת "ככל היוצא מפיו יעשה"?

וְאִם־בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ־אָסְרָה אִסָּר עַל־נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה׃ וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כׇּל־נְדָרֶיהָ וְכׇל־אִסָּר אֲשֶׁר־אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ יָקוּם׃ וְאִם־הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שׇׁמְעוֹ כׇּל־מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַי-הֹוָה יִסְלַח־לָהּ׃ כׇּל־נֵדֶר וְכׇל־שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ׃ (במדבר ל, יא–יד)

פרשתנו פותחת בהלכות הדיבור. התורה מצווה על האדם לעמוד בדיבורו – "ככל היוצא מפיו יעשה" – וכן היא אומרת "לא יחל דברו", אל יעשה דבריו חולין. וכנגד גודל האחריות שלנו ליוצא מפינו, נתנה התורה פתח מילוט לבעל להפר נדרי אשתו.

ומי יפר לבעל נדרים שהוא חלילה נדר? שלא יידור! בכל אופן יש פתח מילוט נוסף, והוא ללכת לחכם או לשלושה אנשים שיתירו את הנדר. פתח זה רק רמוז בתורה ואינו מפורש, כדי שלא יזלזלו האנשים בדיבורם.

מדוע ניתנה לנשים אפשרות מיוחדת?

בראשית פרשת מטות נאמר:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-הֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

המסר הכללי ברור: היחס לדיבור שלנו צריך להיות רציני. אדם שנדר או נשבע דבר מה חייב לקיימו.

רש"י כותב: "נדר – האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור אסר, לאסור את המותר, ולא להתיר את האסור. לא יחל דברו – כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין".

שאלות על הפרשה

אך עולות בפרשה זו כמה שאלות:

א. מדוע הפרשה פותחת בדיבור של משה מעצמו ולא קודם לו דיבור של ה' אליו, אף שמוכח מהמשך הפסוקים שקדם לכך דיבור של ה'?

ב. מדוע המתינה הלכה זו עד כאן? הלוא בוודאי נאמרה למשה מסיני – מה הקשר להמשך הפרשה?

ג. מדוע הלכה זו נאמרת בדיבור של משה לראשי המטות ולא כדרכה של תורה, בדיבור שלו לבני ישראל?

התנחלות חצי שבט מנשה בבשן מעוררת שאלות רבות. לאחר כיבוש ממלכות סיחון ועוג בידי משה רבינו, פונים אליו בני גד וראובן ומבקשים להתנחל בעבר הירדן המזרחי. בלי להיכנס כרגע לדין ודברים שבין משה לבינם – משה רבינו מתרצה ונותן להם נחלה כבקשתם. או אז, פתאום נכנס לתמונה גם שבט מנשה ומקבל אף הוא נחלה בבשן ובגלעד.

השאלות

עולות כמה שאלות: מדוע גם שבט מנשה קיבל נחלה? מדוע חולק שבט זה לשניים – חלקו נוחל בבשן וחלקו בשומרון? ועוד: מדוע קיבל שבט מנשה נחלה הגדולה כפליים מכל שאר השבטים?

בפרשת מטות מסופר על בני שבט גד וראובן, המבקשים לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי אותו כבר כבשו משה וישראל. משה רבינו אינו "מתלהב" מהרעיון, ובעקבות כך הם עונים לו:

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם־הֲבִיאֹנֻם, אֶל־מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב, אֶל־בָּתֵּינוּ עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה: כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה.

(במדבר לב, טז–יט)

עכשיו משה מתרכך ומוכן עקרונית להצעתם, אבל משנה בה כמה נקודות חשובות. וזו תשובתו:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, אִם־תַּעֲשׂוּן אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה: אִם־תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה, לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל־חָלוּץ אֶת־הַיַּרְדֵּן, לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה, עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת־אֹיְבָיו, מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְ-ה-וָ-ה, וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה.

(במדבר לב, כ–כד)

יש במלחמת מדיין קווי דמיון למלחמת עמלק, אך יש גם שוני ביניהם.

הדמיון: שנאה ללא סיבה

המדייניים התערבו בריב שאינו שלהם. ישראל לא עברו בסמיכותם ולא התיימרו לכבוש את ארצם, ובזה הם דומים לעמלק, אשר גם הוא נכנס למלחמה נגדנו על ריב לא לו. בשניהם מופיעה שנאה שאינה טבעית.