בס"ד לפרשת מטות מסעי התשפ"ד
כבר דברנו מזה שפרשות ספר במדבר מסודרות לפי מבנה הספירות, שלכל פרשה יש מבנה פרטי שהולך ונבנה לפי מבנה הספירות הכללי, ולכן כעת שאנו מגיעים לסיום, ועוד סיום כפול, אני חייב להראות כיצד גם פרשת מטות היא כנגד ספירת היסוד, ופרשת מסעי כנגד ספירת המלכות העשירית והאחרונה.
נתחיל עם זה שפרשות אלו פעמים מחוברות ופעמים נפרדות, כי היסוד והמלכות הן זוג המקיים קשר זוגי, בחינת זכר ונקבה. (גם בספר שמות וספר ויקרא שתי הפרשות האחרונות, ויקהל-פקודי ובהר-בחוקותי המסודרות כנגד יסוד ומלכות פעמים מחוברות ופעמים נפרדות)
בס"ד לפרשת מטות התשפ"ב
עם ישראל בכל ימי נדודיו במדבר עבר דרך ארוכה תרתי משמע, ו'על הדרך' למדנו את מכלול הפרטים ההתנהגותיים אשר אמורים ללוותינו בכניסה לארץ שם נתנהל כעם לכל דבר ועניין .
אחד הלימודים והבירורים האחרונים בדרך לירושת הארץ שעם ישראל עובר הוא בנושא הדיבור. בהתחלה פגשנו את הניסיונות הנלוזים להשתמש בכוח הדיבור שהוא הכי מיוחד שניתן לאדם, דווקא למטרות שליליות, ובניסיונות הקללה של בלעם ובלק כנגד ישראל, ובפרשה שלנו מגיעה ההדרכה ההפוכה והטובה כיצד עלינו להתייחס לכוח המדבר שלנו.
בס"ד
בפרשת מטות מסופר על מלחמת הנקמה במדין שנערכה בעקבות המגפה שפשטה בישראל. הסיפור הזה מובא בתורה בהמשכים, הוא מתגלגל מפרשת בלק לפרשת פנחס ולמטות. בפרשתנו מתגלה לנו שתחילת הסיפור היתה בעצם עצת בלעם הרשע. לאחר ניסיונותיו לקלל ואחר כך לברך את ישראל כדי לחבל בתוכנית הא-לוהית לתיקון עולם באמצעות עם קדוש החי בארצו חיים בריאים ומתוקנים, בלעם נתן עצה להחטיא את עם ישראל על ידי בנות מדין. המידע כביכול נחשף בדרך מקרה, לאחר שהלוחמים חוזרים מהקרב עם ניצחון מזהיר(כל כוחותינו שבו בשלום) ושלל רב, משה רבנו קוצף על הלוחמים מדוע הם הביאו שלל את בנות מדין מדוע החיו את כל הנשים: וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כׇּל־נְקֵבָֽה׃ הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסׇר־מַ֥עַל בַּי-הֹוָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת יְ-הֹוָֽה׃[1] הלא על ידי בנות מדין בלעם וראשי מדין החטיאו את ישראל לעבודת הפעור.
בס"ד
בפרשת מטות אנו פוגשים את ענין הנדרים. התורה מצוה אותנו להתייחס ברצינות לדיבורינו ולא להחל דבר פינו. עיקר הכוונה למקרים שנשבענו או נדרנו , אבל במובן רחב יותר אנו מצופים להתייחס לכל מילה שלנו כדבר קודש. התורה כאן בעצם מאפשרת ליהודי להרחיב לעצמו את גבולות התורה ולהוסיף לעצמו מצוות נוספות.
וכאן מצטרפת פרשיה העוסקת באפשרויות הפרת נדרים בעת הצורך לבנות ישראל:
וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְ-הוָֽה׃
אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽי-הוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃
וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַי-הוָ֑ה וְאָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ׃
וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃
וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽי-הוָה֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃
וְאִם־הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָֽׁהּ׃
וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ׃
וְ֠אִם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֮ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַי-הוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃
אנו רואים כאן שלאבי הנערה יש אפשרות להניא אותה. לבעלה- להפר את נדרה. במצב הביניים של נערה מאורסת, מופיע גם לשון הניא וגם לשון הפר. ובכלל לכל האנשים והנשים, יש אפשרות ללכת לתלמיד חכם או לבית הדין שיתירו להם את נדרם.
למה התורה נתנה לנשים אפשרות הפרת נדרים מיוחדות?
למה ביחס לאביה מופיע לשון הניא, לבעלה לשון הפר ובית הדין מתיר נדרים?
בפרשת מטות אנו פוגשים חלוצים בשתי מערכות שונות: הראשונים היו אלו שנחלצו לצאת למלחמת הנקמה במדין, כל שבט הקציב אלף חלוצים. בסך הכל שנים עשר אלף לוחמים נלחמו בממלכת מדין הענקית, ובדרך נס חזרו כולם בשלום. וכך פותחת הפרשה:
וַיְדַבֵּר יְ-הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ׃
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל־מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת־יְ-הֹוָה בְּמִדְיָן׃
אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא׃(במדבר ל,א-ד)
השניים אלו בני שבטי עבר הירדן- גד וראובן, שהציעו למשה רבנו שיתן להם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי ובתמורה הם יעברו חלוצים לפני המחנה במלחמת כיבוש הגדה המערבית.
וכך הם אומרים:
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ׃
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם־הֲבִיאֹנֻם אֶל־מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃
לֹא נָשׁוּב אֶל־בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ׃(במדבר לב,טז-יח)
1. מה עניינם של החלוצים אז והיום?
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-הֹ-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:
מדוע חוזרת התורה לאחר שאומרת לא יחל דברו שבה ואומרת ככל היוצא מפיו יעשה?
בס״ד לפרשת מטות שנת תשוע״ה
וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה: {יב} וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: {יג} וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַי-הֹ-וָ-ה יִסְלַח לָהּ: {יד} כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ:
כיצד זה שיכול בעל להפר נדרי אשתו?
עד מתי יכול להפר?
אילו נדרים יכול להפר?
אם כששמע מנדרה לא הפר כי לא ידע שיכול להפר לה, האם יוכל להפר לה כשיגלה שבכוחו להפר?
באיזה לשון מפר את נדריה?
מובא בראשית פרשת מטות
{ב} וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹ-וָ-ה: {ג} אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-הֹ-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.
המסר הכללי מובן, היחס לדיבור שלנו צריך להיות רציני, אדם שנדר או נשבע דבר מה חייב לקיים.
רש״י כותב:
נדר. האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור אסר, לאסור את המותר, ולא להתיר את האסור: לא יחל דברו. כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין: (רש"י)
אבל עולות בפרשה זו כמה שאלות:
1. למה היא פותחת בדיבור של משה מעצמו ולא קודם לו דיבור של השם אליו? למרות שמוכח מהמשך הפסוקים שקדם לזה דיבור של השם.
2. למה חיכה דיבור זה והלכה זו עד כאן, הלא בטח נאמרה למשה מסיני, מה הקשר להמשך הפרשה?
3. למה הלכה זו נאמרת בדיבור של משה לראשי המטות ולא כדרכה של תורה בדיבור שלו לבני ישראל?
התנחלות חצי שבט מנשה בבשן מעוררת שאלות רבות. לאחר כיבוש ממלכות סיחון ועוג בידי משה רבינו, פונים אליו בני גד וראובן ומבקשים להתנחל בעבר הירדן המזרחי, בלי להכנס כרגע לדין ודברים שבין משה לבינם, משה רבינו מתרצה ונותן להם נחלה כבקשתם, או אז פתאום נכנס לתמונה גם שבט מנשה ומקבל אף הוא נחלה בבשן ובגלעד.
עולה השאלה למה גם הוא קיבל נחלה, ולמה חולק השבט הזה לשניים? חלקו נוחל בבשן וחלקו בשומרון. למה שבט מנשה קיבל נחלה הגדולה כפליים מכל שאר השבטים?
בפרשת מטות מסופר על בני שבט גד וראובן המבקשים לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי אותו כבר כבשו משה וישראל. משה רבנו לא ״מתלהב״ מהרעיון ובעקבות זאת הם עונים לו:
טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ. יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. יח לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ--עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ. יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה: כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. {במדבר לב}
עכשיו משה מתרכך ומוכן עקרונית להצעתם אבל משנה בה כמה נקודות חשובות, וזו תשובתו:
יש במלחמה זו קווי דימיון למלחמת עמלק, אך יש גם שוני ביניהם.
המדינים התערבו בריב לא להם, ישראל לא עברו בסמיכותם ולא התיימרו לכבוש את ארצם, ובזה הם דומים לעמלק, אשר גם הוא נכנס למלחמה נגדנו על ריב לא לו. בשניהם מופיעה שינאה לא טבעית.
אבל אנו מבחינים בהבדל ביניהם. כלפי מדיין צווינו במלחמת נקמה חד פעמית אמנם אכזרית. לעומת זאת כלפי עמלק אנו מצווים לדורות ללחום בהם עד שנמחה אותם מתחת השמים.