בפרשת מטות מסופר על בני שבט גד וראובן המבקשים לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי אותו כבר כבשו משה וישראל. משה רבנו לא ״מתלהב״ מהרעיון ובעקבות זאת הם עונים לו:
טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ. יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. יח לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ--עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ. יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה: כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. {במדבר לב}
עכשיו משה מתרכך ומוכן עקרונית להצעתם אבל משנה בה כמה נקודות חשובות, וזו תשובתו:
יש במלחמה זו קווי דימיון למלחמת עמלק, אך יש גם שוני ביניהם.
המדינים התערבו בריב לא להם, ישראל לא עברו בסמיכותם ולא התיימרו לכבוש את ארצם, ובזה הם דומים לעמלק, אשר גם הוא נכנס למלחמה נגדנו על ריב לא לו. בשניהם מופיעה שינאה לא טבעית.
אבל אנו מבחינים בהבדל ביניהם. כלפי מדיין צווינו במלחמת נקמה חד פעמית אמנם אכזרית. לעומת זאת כלפי עמלק אנו מצווים לדורות ללחום בהם עד שנמחה אותם מתחת השמים.