החתימה של ספר במדבר.
בס"ד לפרשת מטות מסעי התשפג
תקציר הפרשה:
בפרשת מסעי מופיעים המסעות והנדודים של היהודים במדבר, הציווי לרשת את הארץ, לנחול אותה לפי גודל השבטים, תיאור גבולות הארץ, והצורך להקצות ערים מיוחדות ללויים וערי מקלט לרוצחים בשוגג, בני שבט מנשה חוששים שלא תיסוב נחלה משבטם במקרה ובנות צלפחד תנשאנה לבני שבטים אחרים, בקשתם מתקבלת ובנות צלפחד מתחתנות עם בני הדודים. הפרשה מסתיימת בפסוק:
אֵלֶּה הַמִּצְוֺת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה בְּיַד־מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ׃
רקע:
ברור גבולות הארץ בעל חשיבות גדולה לכל הדורות. בעל השלכה ציבורית ופרטית. ציבורית-אילו מרחבים אנו מצווים לישב ולגאול. ואף פרטית- היכן נוהגות מצוות התלויות בארץ.
ובמבט פנימי יותר יש חילוק עצום בין חו"ל לבין א"י, בחוץ לארץ מקומות החניה/ מגורים שעם ישראל עובר בהם, הם מקומות שבהם יש לנו ללקט ניצוצות ולהמשיך מהם הלאה. אין בחוץ לארץ נחלות רק מקומות חניה במסע. העיקר בחוץ לארץ הן המסעות ולא החניות. ואילו בארץ ישראל אנו עוסקים בנחלות. בהם המשימה לא ללקט אלא להאיר. הארץ הינה גוף האומה, המאפשר לה להתגדל ולהשפיע לכל העולם. אם כן ברור גבולות הארץ משמעותי ומחלק בין אזורי הקבלה לאזורי ההשפעה שלנו.
בס״ד לפרשת מסעי התשע״ז
כך פותחת פרשתנו:
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:
שאלות:
מהי מטרת סיכום המסעות? למה מציינת התורה את המסעות שנסעו ולא את המקומות שעברו בהם כמנהגו של עולם?
כלל יש בתורה שכל מקום שנאמר "אלה", הכוונה אלה ולא אחרים, נשאלת השאלה אילו מסעות באה התורה כאן לפסול?
מדוע מוזכרים כאן צבאות ישראל?
פרשת מסעי מסכמת את מסעות בני ישראל במדבר ומונה בסך הכל42 מסעות שנסעו במדבר מאז יצאו ממצרים ועד שהגיעו כעבור 40 שנה לערבות מואב לקראת חציית הירדן. וכך פותחת:
{א} אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:
{ב} וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְ-הֹ-וָ-ה וְאֵלֶּהמַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם:
רש״י מביא טעם לכך כדי להודות לה׳. שכל ימי המדבר לא נסעו הרבה ממקום למקום.
הרמב״ם מציין טעם אחר והוא לחזק את ההכרה שכל חיותנו בימי המדבר היתה בדרך נס, שהלא מקומות אלו המוזכרים כאן אינם מקום זרע ותאנה וגפן ורימון, ואף על פי כן עם ישראל התקיים בהם.
ואילו הספורנו מוצא בתיאור המסעות טעם אחר שהם מספרים שבחן של ישראל שהלכו אחר השם בכל המדבר הזה.
המהר״ם שיק לומד מכאן הדרכה לדורות, שלא די שהאדם יברור את דרכו תוך כדי תנועה ויחליט איזוהי דרך טובה, אלה אף לעיתים ידועים ישים עיניו על מה שעבר מנסיעתו ויראה איזה דרך הלך ונסה, הטובה היא אם רעה, וככה יעשה כל איש במסעו בעולם הזה. אם יראה שהלך בדרך טובה- אין לך שמחה גדולה הימנה ויאמר אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו. ואם רואה שחטא בימי נעוריו, ישמח ויאמר אשרי זקנתנו שכפרה על ילדותינו. וזהו החילוק בפסוק בין מוצאיהם למסעיהם לבין מסעיהם למוצאיהם. הצדיקים שמתחילתהדרך הלכו בדרך ישרה- לזה יקרא מוצאיהם למסעיהם ולכן גם נאמר על פי השם. ואילו בעלי התשובה עליהם נאמר מסעיהם למוצאיהם. שהמשך המסע תיקן את נקודת המוצא.
ועוד נראה לומר על פי פרושו שכאשר אנו יוצאים למסע על פי השם, ולא מקדשים את המנוחה בעולם הזה, אנו זוכים לראות בערוב המסע שהוא כולו היה למוצא, שהוא הביא אותנו אל המקור. שהוא תאם את מוצאינו, ברוך השם.
בברכה בעז מלט
פרשת מסעי עוסקת בין השאר במצות ירושת הארץ וישיבתה וכך אומרת התורה:
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: {נא} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן: {נב} וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ: {נג} וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: {נד} וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ: {נה} וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ:
נחלקו הראשונים בהבנת פסוק נג. לדעת רש״י אין זו מצוה אלה תנאי, אם תורישו את יושבי הארץ תוכלו להתקיים בה, ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה.
לעומתו סובר הרמב״ן שהורשתם זו מצוה וכן ישבתם זו מצוה. לדעתו יש לנו כאן שתי מצוות להוריש את הארץ ולהתיישב בה. מצוה להילחם על הארץ ולכובשה, ומצוה שניה להקים בה ישובים. את עזה לדוגמא יש לנו מצוה לכבוש ולהוריש ועוד מצוה ליישב בה יהודים.
מה פרוש הורשה זו?
לרמב״ן כאמור הכוונה לכיבוש הארץ. לרש״י הכוונה לגירוש היושבים בה. לדעת הספורנו הכוונה לביעור היושבים בה.
את מי אנו רשאים להשאיר בארץ?
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְ-ה-וָ-ה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. (במדבר לג,ב)
בפתיחת פרשת מסעי מופיעה התייסות הופכית בקשר בין המסעות לחניות. המסע למוצא או המוצא למסע.
מי משרת את מי?