בס"ד פרשת דברים התשפ"ו. בעז מלט

פתיחה

בספר שמות מתוארת יוזמה מעניינת של יתרו, הוא מציע לחתנו משה שיטת מינוי שופטים מסודרת, אולם בספר במדבר מופיע המינוי כמצוה וכציווי ה', אלא שאצלנו בפרשת דברים משה רבנו מציג את הרעיון כיוזמתו?

שלושה הרים בפרשה

בפרשת דברים נמצא עיסוק נרחב בהרים. משה מתמצת את ארבעים שנות הנדודים – ושלושה הרים עומדים במרכז הסיפור.

הר הראשון הוא הר סיני: ה' ציווה לפנות ממנו, ובכך ללמדנו שלאחר מתן תורה פגה קדושתו המיוחדת ואין לנו עוד עיסוק בו – ההר שנעזב.

הר השני הוא 'הר האמורי' – המתגלה כהר המוריה. מהר זה נשתת העולם, בו נברא אדם הראשון, ובו בחר ה' לשכן את שמו – המקום המחבר שמים וארץ. הוא יעד המסע – ההר שנבחר.

ישנו הר שלישי בפרשה, המקבל התייחסות מיוחדת: הר החרמון.

בס"ד  לפרשת דברים התשפ"ג

ספר דברים – זווית אחרת

ברוכים הבאים לספר דברים! הסיפורים והמצוות המוכרים לנו מחומשים קודמים מופיעים כאן מזווית אחרת לגמרי – אנו מגלים אותם מנקודת מבטו של משה רבנו. אפילו עשרת הדברות מקבלות כאן שינויים; ההתעכבות הממושכת בהר סיני מוצגת כבעיה של עם ישראל; חטא המרגלים מתחיל, לפי משה, מיוזמת ישראל עצמם – ועוד דוגמאות רבות.

גם עניין מינוי השופטים מוצג כאן בצורה שונה מאוד. בחומש שמות ההצעה באה מצד יתרו מתוך דאגה למשה, והדגש בה הוא על אישיות הדיינים: 'אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע.' כאן מתוארת תמונה שונה: משה מספר על הקושי שהיה לו לשאת לבדו את משא העם, ומבקש מהעם: 'הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם.'

בס"ד לפרשת דברים התשפ"ב

שני סוגי ילדים – ועם ישראל בהר סיני

יש שני סוגי ילדים: ה'חנונים' וה'שובבים'. החנונים אוהבים ללמוד, מנצלים את ההפסקות לתוספת לימוד, יוצאים אחרונים מבית הספר ומגיעים ראשונים. לעומתם ישנם הילדים שבית הספר אינו פסגת חלומותיהם, ובצלצול לסיום השיעור הם שועטים בשמחה מבית הספר למשחקיהם ותחביביהם.

ומה רב הפלא – שעם ישראל התנהג בהר סיני כשניהם גם יחד.

בס"ד לפרשת דברים התשפ"א

שתי הנהגות – מהן?

שתי הנהגות מנהיג הקב"ה את עולמו: הנהגת העיגולים והנהגת היושר.

הנהגת העיגולים היא הנהגת העולם דרך מערכות חוק ונוהָל קבועות. כשם שישנם חוקים בטבע הגשמי, כך ישנם חוקי העולמות הרוחניים. העיגול מבטא תהליכים שיש בהם מסבב ומסובב, והתנועה הסיבובית מאפיינת את כל מערכות הטבע. 'מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא כְּעֵין מַלְכוּתָא דְאַרְעָא' (ברכות נח, א) – מלכות השמים דומה למלכות הארץ. גם המערכות הרוחניות בנויות עם גלגלים ואופנים (יחזקאל א). מכאן יכולתם של חוזים בכוכבים ואנרגטים שונים להשיג מידע 'שמימי' – הם נוגעים בחוקיות הרוחנית הגלומה בהנהגת העיגולים.

הנהגת היושר היא הנהגה ישירה ובלתי-אמצעית של הקב"ה, ללא התחשבות בסדרי הטבע. היא מתבטאת בגילויים כמו אורים ותומים, בניסים שמעל לטבע וכיוצא בהם. בזכותה גם אנו יכולים – על ידי תשובה ותפילה – לשנות את הנהגת העיגולים.

'אל כל ישראל' – כיצד הצליח משה לדבר אל כולם?

ספר דברים הוא ספר נאומי הסיכום של משה רבנו לבני ישראל ערב כניסתם לארץ. בנאומים אלו הוא מוכיחם ומכינם להתמודד עם אתגרי ארץ הבחירה. מתוך דבריו מצטיירת אישיותו המיוחדת של משה – ואישיות זו יש בה לימוד רב לחיינו ולדורנו, דור נוחלי הארץ בשלישית.

כך פותחת הפרשה:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין־פָּארָן וּבֵין־תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב׃

(דברים א, א)

הביטוי 'אל כל ישראל' מעורר תהייה: כיצד הצליח משה לדבר אל כולם – אל כל שבטי ישראל, לכל גווניהם ומדרגותיהם?

בס״ד      לפרשת דברים התשע״ח

ספר דברים כנאום אישי

ספר דברים אמנם קדוש ככל חמשת חומשי התורה, כל אות בו נכתבה על פי ה' בדיוק כמו שאר החומשים. ואולם יסוד הדברים הוא נאום אישי שנשא משה מעצמו לפני בני ישראל בשלושים ושישה ימיו האחרונים. מכיוון שמן השמים הורו לו לכתוב דברים אלו בתורה, מדרגתם שווה ליתר חלקי התורה.

כשאנו קוראים את הפסוקים ומתבוננים בהם, אנו רואים שמפיו של משה מאורעות שעברו על האומה נרשמים אחרת מכפי שפגשנו אותם בחומשים הקודמים. משה מעביר לנו גם את תחושותיו ואת זווית ראייתו. ועוד: דווקא עיקרי התורה וכלליה מוזכרים בחומש דברים ולא בספרים הקודמים.

בס״ד. לפרשת דברים התשע״ז

מדוע המתין משה עד שנתו האחרונה?

משה רבנו בשנתו האחרונה מסכם את התורה, משלים את כתיבתה ומבארה לבני ישראל. הוא נואם את נאומי הסיכום של חייו ומצייד את ישראל בצידה לדרך לכל שנות ההיסטוריה העתידות.

בס"ד לפרשת דברים שנת תשועה

הקושיה מן הפסוקים

בסיכומו את חטא המרגלים אומר משה:

וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר י-הוה אֱ-לֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ׃ וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי י-הוה אֱ-לֹהֵיכֶם׃

(דברים א, כה–כו)

לכאורה, כיצד 'מעלים' משה את עשרת המרגלים ותולה את כל האשם בבני ישראל? ולא זו בלבד – הפסוק מציין שהתרים אמרו 'טוֹבָה הָאָרֶץ', וכאילו כולם דיברו בשבחה!

ארבע גישות בראשונים

שיטת רש"י ע"פ הרמב"ן – הלוך אחר יהושע וכלב

יש מפרשים שכוונת משה לומר: הייתם צריכים להקשיב דווקא ליהושע וכלב, אף שעשרה חלקו עליהם – שכן ה' כבר אמר לכם שהארץ טובה, ואף טובי התרים אמרו זאת. מדוע לא שמעתם?

אמנם, יש לישראל טענה: הלא נאמר 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'! עונה המהר"ם שיק שכלל זה נאמר רק היכן שיש ספק ממשי. כשהידיעה ברורה – אין הולכים אחר הרוב. הוא מביא משל: ההולך לביתו של חבר ובדרך אנשים מודיעים לו שחברו גר במקום אחר – אם הוא מכיר את הדרך, האם יקשיב לרבים? כך גם כאן: הייתם אמורים לדעת שהארץ טובה.

שיטת הרמב"ן והספורנו – הפחד לא היה הנדון

יש מפרשים שכל התרים אמרו שהארץ טובה – כולל עשרת מוציאי הדיבה. חטאם היה בהפצת הפחד מן האומות, לא בשלילת טובת הארץ. לפיכך אומר משה: לא היה לכם להתייחס כלל לפחדם – שכן ה' הנהיג אתכם ונשא אתכם על כנפי נשרים. כיבוש הארץ אינו נושא לדיון אלא פקודה אלוהית.

שיטת האור החיים הקדוש – חולשת המשלחים

אור החיים פותח מבט עמוק: כל שליח למשימה מקבל כוח להצליח – או להיכשל – לפי כוחם וזכויותיהם של המשלחים. לפיכך, כישלונם של המרגלים חשף את חולשת ישראל עצמם. לו היה עם ישראל חזק באמונתו – המרגלים לא היו חוטאים. מכאן ברור מדוע משה תולה את האשם בבני ישראל כולם.

ועוד: משה לא ביקש להאריך בזכרון דברי מוציאי הדיבה – שכבר קיבלו עונשם – אלא חידד את המסר הנצחי: הייתה בהם חוסר אמונה. הסומך על ה' – לא יחסר לו מאומה.

לקח לדורות: מטרות ואמצעים

כדי להצליח בירושת הארץ נחוצה אמונה תמימה בה', המאמין שהוא הנותן לנו כוח לעשות חייל. ורק אחר כך – לחשוב תחבולות ולברר את הדרכים המעשיות. את המטרות אין אנו אמורים לקבוע – אלא רק את האמצעים.

מסר לדורנו

גם אנו, כחברה, שולחים שלוחים למשימות לאומיות – ורמת ביצועם ואמונתם משקפת את מצבנו הרוחני הפנימי. כאשר מנהיגים פועלים מתוך פחד ומחשבים 'מה יגיד הגוים', הם חושפים חולשה פנימית שגוררת כישלון. הדרך לחוסן לאומי עוברת דרך אמונה. האמונה בה' ובייעוד האומה אינה 'תוספת רוחנית' – היא התשתית.

בס"ד           עש"ק פרשת דברים התשע"ה

הדרכת השופטים בפרשה

בפרשת דברים מזכיר משה רבנו תקציר היסטורי של ימי המדבר, ובתוכו את הדרכת שופטי ישראל כפי שציווה אותם:

וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ׃ לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו׃

(דברים א, טז–יז)

הציווי שלא להילחם בקרובים

ה' מצווה את ישראל שלא להתגרות מלחמה בעמי אדום, עמון ומואב ולא לרשת את ארצותם:

אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר... וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה׃

(דברים ב, ה–ט)

ארצות אלו כלולות בתחום הארץ המובטחת לאברהם. ועם זאת ה' מצווה שלא לכבשן עתה. מדוע?

שבע פניות בפרשה אחת

עיון בפרשת דברים מגלה מילת מפתח החורזת את כולה: המילה 'פנו' בצורותיה השונות. היא מופיעה שבע פעמים. התבוננות בהופעותיה ובהקשרן מאפשרת ללמוד רבות על מגמת משה רבנו בנאומו.

שאלות פתיחה

האם האנשים התמימים צפויים לסבול במשך חייהם יותר מן הפיקחים? האם חייבים לעבור מלחמות וצרות כדי לרשת את ארץ ישראל? והאם נוכל יום אחד להיגמל מן הצורך בצבא ובמלחמות?

מעמדו המיוחד של ספר דברים

ספר דברים הוא ייחודי בין חמשת חומשי התורה. מחד, כל הספר הוא דברי סיכום, תוכחה, חינוך והכנה לכניסה לארץ, שנשא משה רבנו לפני עם ישראל מפי עצמו, במשך שלושים ושישה ימי חייו האחרונים – שעה שעם ישראל חונה בערבות מואב, מול יריחו, על סף הארץ המובטחת.

מן ההיבט הזה, ניתן היה לסבור שיש לכלול ספר זה בתורה שבעל פה ולא בתורה שבכתב. אולם ספר דברים, ככל שאר החומשים, נכתב מפי הגבורה – אות אות ומילה מילה – ועל כן קדושתו אינה נופלת מקדושת יתר חלקי התורה.

כלומר: משה רבנו אמר את הדברים מדעת עצמו, אך כאשר הקב"ה הכתיב לו את פסוקי התורה – הכתיב לו את דבריו שלו, כפי שאמרם לכל ישראל לפני מותו. נמצא שיש לספר זה מעמד כפול ומיוחד: מחד גיסא, הוא שייך לתורה שבעל פה; מאידך גיסא, הוא חלק בלתי נפרד מן התורה שבכתב – ויש להתבונן בעומקו של דבר.

 (דברים א,ו) יְ-ה-וָ-ה אֱלהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ, בְּחרֵב לֵאמר:  רַב-לָכֶם שֶׁבֶת, בָּהָר הַזֶּה.

מוזר מאוד הביטוי שמשה רבנו מזכיר פה בשם ה׳, הוא מזכיר את דבריו לעדת קורח, רב לכם בני לוי, יש בלשון זו תלונה כאילו אומר כבר הגזמתם במשך ישיבתכם סביב הר סיני. אגב הם ישבו בהר במשך כשנה. אבל לא מובן, מה יש להתרעם על כך, הרי מסעותיהם היו ע״פ השם?

גם הפסוק שלאחריו אומר דרשני, פנו וסעו לכם, מה כוונת לשון פנו? לפנות צריך כאשר צריכים לשנות כיוון נסיעה. כאשר הדרך הנוכחית ממשיכה לכוון לא רצוי. 

הקושיה

גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְ-הוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם׃

(דברים א, לז)

בפסוק זה מאשים משה את בני ישראל שבגללם לא ייכנס לארץ – ומהקשר הפסוקים עולה שהכוונה לחטא המרגלים. ואולם, הרי משה נענש בשל חטא מי מריבה ולא בשל חטא המרגלים! כיצד אם כן מאשים אותם?