בס"ד
לפרשת ראה התשפ"א
אחרי שאנו רואים שאפילו רשעים בחייהם שעברו עברות קשות מאוד יש להם חלק לעולם הבא, אחז המלך-חזקיהו המלך הכניסו, מנשה המלך- לדעת רבי יהודה במשנה , אבשלום-דוד אביו הכניסו, ועוד כהנה רבים. במיוחד בדורנו שרוב ככל פורקי העול הינם תינוקות שנישבו, גדלו באווירה ובסביבה של כפירה, והאמונה בקב"ה התרופפה. אפילו ילדים שגדלו בבתים של שומרי תורה ומצות, שהטענה כלפיהם יותר גדולה כיצד זנחו את דרך הישר, גם הם תינוקות שנשבו, הקב"ה מסתיר את פניו, אין חזון נפרץ עדין בימינו, ולכן הם לא מרגישים שהם עושים רע. בנוסף לזה מכח הערבות בעם ישראל, גם הנחשלים מאחור יקבלו דחיפה או משיכה ויצליחו לסיים את מסע הכומתה, כנסת ישראל תדאג בע"ה לבלתי ידח ממנו נידח.
אז אם כולם יגיעו לקו הסיום , למה להתאמץ? למה לעבוד קשה? למה להיות פראיירים של כולם?
בס"ד לפרשת ראה התשע"ט
בפרשתנו משה רבנו מוכיח ומדרבן אותנו לדאוג ולתרום לעניים ולאביונים, למחוק דהיינו לשמט את החובות שלהם בשנת השמיטה. וכן אוסר לגוש אותם, דהיינו אסור למלווה להלחיץ ולדחוק את הלווה שישלם חובו. ועוד אזהרות בנושא. ואז כתולדה ממדיניות חברתית כזו אומר משה:
אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְ-הֹ-וָ-ה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:( דברים טו,ד)
איזה נפלא, איזה כיף לדעת שיום אחד לא יהיו יותר אביונים בארץ. אגב משה מדגיש כאן שדוקא בארץ ישראל נזכה להתגשמות החזון הסוציאלי. אבל לדאבוננו כמה פסוקים אחר כך משה רבנו "חוזר בו" וטוען טענה שונה:
כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: ( דברים טו, יא). ולא רק שחוזר בו, אלא אף מנמק ומדרבן, למה פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ ? כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ . וזה תמוה , אם לא יחדל אביון, זו סיבה שאנו נתרום לאביונים?
בס״ד עש״ק פרשת ראה התשע״ז
ישנן תנועות בעולם של אנשים ודתות המדגישות את מרכזיות האדם בעולם, את יכולתו אם רק ירצה ללכת נגד כל הסיכויים, לחולל גדולות ונצורות בעולם. הן מזהות את חוסר ההצלחה של אנשים שונים בחיים בחוסר אמונה עצמית שלהם, בענווה פסולה.
לעומתן ישנן תנועות ודתות המדגישות את ההיפך, את התאפסות האדם מול האין סוף, את היות הכל נקבע מלמעלה. הן מזהות את שורש הכישלון של אנשים רבים ושונים בעולם בגאווה ובניסיון ההשתלטות האנושית על אנשים אחרים ועל הטבע. הן קוראות לחיי הרמוניה עם הטבע והסביבה, לחיי ענוה וצניעות.
מה דעת תורת ישראל בנידון?
בס״ד עש״ק פרשת ראה שנת תשוע״ה
מובא בפרשת ראה:
בָּנִים אַתֶּם לַי-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: (דברים יד,א)
הנה בתורה אנו נקראים גם עבדים להשם וגם בנים. ויש לעבד מעלה על הבן. ולבן מעלה על העבד. שהעבד עושה את פקודת אדונו, כל מה שמצווה, והבן לא תמיד. ויש מעלה לבן שיכול לחפש בביתו בכל המקומות הנסתרים. (זוהר ח״ג קי״א)
ובאו חז״ל ללמדנו שיש חשיבות להשתדל בשתי הבחינות להיות גם עבדים וגם בנים להשם.
שאלות:
מדוע בחרה התורה ללמדנו שאנו בנים להשם דוקא כאן בפסוק העוסק באיסור לא תתגודדו?
ובכלל מה הכוונה ב״לא תתגודדו״?