בס"ד מאמר לפרשת ראה התשפ"ג

אומר משה רבנו בפרשה:

כִּי־יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר־יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן׃

כִּי־פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ׃

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־יִהְיֶה דָבָר עִם־לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת־הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל־יְ-הוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא׃

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא־יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ׃

כִּי לֹא־יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ׃ (ס)

משה רבנו מדרבן אותנו לתת צדקה לעניים ולאביונים די מחסורם אשר יחסר להם.הוא נוהג בשיטת המקל והגזר: מזהיר אותנו מחד שאם האביון יקרא עלינו אל השם יהיה בנו חטא ומאידך מעודד אותנו שבזכות העזרה לאביונים ה' יברך אותנו השם בכל מעשה ידינו. 

בס"ד לפרשת ראה התשפ"ב

אחרי שראינו בפרשה קודמת שלהגיע למציאות גן עדן,לחיים שאין בהם כל חולי וכל מדוה,לא עקרות ולא עניות,לא מלחמות, ושאר צרות, לזה נזכה רק בהשלמת הגאולה בימות המשיח,עת ככלל נשמור את משפטי התורה,בדגש על המשפט הציבורי. גם ראינו שהשם מסתיר את השכר והעונש על מעשה בני האדם כאן בעולם, עד עת רצון. ובכן עד אז, מה כן יצמח לעובד השם מצדקתו, איזה פירות יאכל בעולם הזה? האם כבר כאן בעולם הזה הזמני, נראה טובה שצומחת לעובדי השם, או שעלינו רק לחכות לבואה בבוא יום השם?

אמנם כבר אמרו חכמינו ש"היום לעשותם ומחר לקבל שכרם"(עירובין כב), דהיינו העולם הזה הוא עולם העשיה ועולם הבא הוא עולם השכר, אבל גם בפורזדור חייב להופיע מאור הטרקלין. גם בעולם הזה נתן לנו השם יכולת הרגשה לדעת שאנו נמצאים בדרך הנכונה. גם כאן עם כל ההסתר והחושך אנו יכולים לזכות לסיפוק ושמחה.

בס"ד

לפרשת ראה התשפ"א

אחרי שאנו רואים שאפילו רשעים בחייהם שעברו עברות קשות מאוד יש להם חלק לעולם הבא, אחז המלך-חזקיהו המלך הכניסו, מנשה המלך- לדעת רבי יהודה במשנה , אבשלום-דוד אביו הכניסו, ועוד כהנה רבים. במיוחד בדורנו שרוב ככל פורקי העול הינם תינוקות שנישבו, גדלו באווירה ובסביבה של כפירה, והאמונה בקב"ה התרופפה. אפילו ילדים שגדלו בבתים של שומרי תורה ומצות, שהטענה כלפיהם יותר גדולה כיצד זנחו את דרך הישר, גם הם תינוקות שנשבו, הקב"ה מסתיר את פניו, אין חזון נפרץ עדין בימינו, ולכן הם לא מרגישים שהם עושים רע. בנוסף לזה מכח הערבות בעם ישראל, גם הנחשלים מאחור יקבלו דחיפה או משיכה ויצליחו לסיים את מסע הכומתה, כנסת ישראל תדאג בע"ה לבלתי ידח ממנו נידח.

אז אם כולם יגיעו לקו הסיום , למה להתאמץ? למה לעבוד קשה? למה להיות פראיירים של כולם?

בס"ד לפרשת ראה התשע"ט
בפרשתנו משה רבנו מוכיח ומדרבן אותנו לדאוג ולתרום לעניים ולאביונים, למחוק דהיינו לשמט את החובות שלהם בשנת השמיטה. וכן אוסר לגוש אותם, דהיינו אסור למלווה להלחיץ ולדחוק את הלווה שישלם חובו. ועוד אזהרות בנושא. ואז כתולדה ממדיניות חברתית כזו אומר משה:
אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְ-הֹ-וָ-ה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:( דברים טו,ד) 
איזה נפלא, איזה כיף לדעת שיום אחד לא יהיו יותר אביונים בארץ. אגב משה מדגיש כאן שדוקא בארץ ישראל נזכה להתגשמות החזון הסוציאלי. אבל לדאבוננו כמה פסוקים אחר כך משה רבנו "חוזר בו" וטוען טענה שונה:
כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: ( דברים טו, יא). ולא רק שחוזר בו, אלא אף מנמק ומדרבן, למה     פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ ? כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ . וזה תמוה , אם לא יחדל אביון, זו סיבה שאנו נתרום לאביונים?

בס״ד עש״ק פרשת ראה התשע״ז

ישנן תנועות בעולם של אנשים ודתות המדגישות את מרכזיות האדם בעולם, את יכולתו אם רק ירצה ללכת נגד כל הסיכויים, לחולל גדולות ונצורות בעולם. הן מזהות את חוסר ההצלחה של אנשים שונים בחיים בחוסר אמונה עצמית שלהם, בענווה פסולה. 

לעומתן ישנן תנועות ודתות המדגישות את ההיפך, את התאפסות האדם מול האין סוף, את היות הכל נקבע מלמעלה. הן מזהות את שורש הכישלון של אנשים רבים ושונים בעולם בגאווה ובניסיון ההשתלטות האנושית על אנשים אחרים ועל הטבע. הן קוראות לחיי הרמוניה עם הטבע והסביבה, לחיי ענוה וצניעות.

מה דעת תורת ישראל בנידון? 

בס״ד עש״ק פרשת ראה שנת תשוע״ה

מובא בפרשת ראה:

בָּנִים אַתֶּם לַי-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: (דברים יד,א)

הנה בתורה אנו נקראים גם עבדים להשם וגם בנים. ויש לעבד מעלה על הבן. ולבן מעלה על העבד. שהעבד עושה את פקודת אדונו, כל מה שמצווה, והבן לא תמיד. ויש מעלה לבן שיכול לחפש בביתו בכל המקומות הנסתרים. (זוהר ח״ג קי״א)

ובאו חז״ל ללמדנו שיש חשיבות להשתדל בשתי הבחינות להיות גם עבדים וגם בנים להשם. 

שאלות:

מדוע בחרה התורה ללמדנו שאנו בנים להשם דוקא כאן בפסוק העוסק באיסור לא תתגודדו?

ובכלל מה הכוונה ב״לא תתגודדו״?

בס"ד     עש"ק פרשת ראה התשע"ה

בפרשת ראה מופיע מספר פעמים הביטוי הזה :

{ה}  כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה: 

{יא}   וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַי-הֹ-וָ-ה: 

{יד}  כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-הֹ-וָ-ה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ: 

{יח}  כִּי אִם לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: 

נראה לי ששתי שאלות חשובות עולות כאן:

1. למה כל כך חשוב שאת כל הקרבנות, ביכורים, מעשרות, נדבות, נדרים נביא רק למקום אחד?

2. למה התורה לא מציינת לנו מהו מקום זה, היכן הוא? ועוד הלשון אשר יבחר אומרת כביכול השם טרם בחר במקום?

אכילת בשר לבני האדם איננה דבר המובן מאליו בתורה. ראשית אנו רואים שבני האדם בראשית ימי העולם נאסרו באכילת בשר. וכך מובא בפרק א׳ בספר בראשית:

{כט} וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: {ל} וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:

כך פותחת פרשת ראה. 

 כו רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם  בְּרָכָה וּקְלָלָה.  כז אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.  כח וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם  לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.  

לעומת זאת ירמיהו הנביא אומר:

מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב.(איכה ג, לח)

אם כן מה מקורן של הרעות? או הקללות?

עד היום עדיין רווחת המחשבה בעולם שמאת השם יוצאות רק הברכות. והקללות מאין יוצאות? האם יש עוד אל, חלילה?! 

מנגד קשה להסכים ולקבל קשר בין הרע לבין השם יתברך, אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. 

בפרשת ראה מופיע פעמים רבות המקום. המקום אשר יבחר השם. רק אליו אנו מצווים להביא את מעשרותינו(מעשר שני), קורבנותינו וביכורינו. ומכל מקום בו אנו נמצאים בעולם, רק למקום זה אנו פונים בתפילותינו. רק אליו אנו מצווים לעלות בשלוש פעמי רגלינו. 

למה ? למה השם צריך כאן מקום? כיצד בכלל יכול להיות מקום למקום? וכבר אמר שלמה המלך עת בנה את בית המקדש :

כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.( מלכים א, ח, כז)

גם ישעיהו הנביא התנבא ברוח דומה:

כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי.

למרות כל זאת משה רבנו מדבר עם ישראל על המקום אשר יבחר השם, ודוד המלך גם משורר :

 כִּי בָחַר יְ-ה-וָ-ה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ. (תהלים קלב)

כל המזמור הזה עוסק בכיסופי דוד לבית המקדש שיבנה.

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם--אֶת-אֱלֹהֵיהֶם:  עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. (דברים יב,ב)

משה רבינו מצוה על בני ישראל לאבד את כל המקומות שעבדו בהם עבודה זרה, בכל רחבי ארץ ישראל. 

ומפרט את דרכי האיבוד:

וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא. (דברים יב,ג)

אם אנו משווים נושא זה למקובל היום בציבור הרחב, יש כאן פער גדול מאוד בין הגישה התורנית לבין הגישה המערבית.