אכילת בשר לבני האדם איננה דבר המובן מאליו בתורה. ראשית אנו רואים שבני האדם בראשית ימי העולם נאסרו באכילת בשר. וכך מובא בפרק א׳ בספר בראשית:
{כט} וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: {ל} וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:
כך פותחת פרשת ראה.
כו רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. כז אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. כח וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.
לעומת זאת ירמיהו הנביא אומר:
מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב.(איכה ג, לח)
אם כן מה מקורן של הרעות? או הקללות?
עד היום עדיין רווחת המחשבה בעולם שמאת השם יוצאות רק הברכות. והקללות מאין יוצאות? האם יש עוד אל, חלילה?!
מנגד קשה להסכים ולקבל קשר בין הרע לבין השם יתברך, אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת.
בפרשת ראה מופיע פעמים רבות המקום. המקום אשר יבחר השם. רק אליו אנו מצווים להביא את מעשרותינו(מעשר שני), קורבנותינו וביכורינו. ומכל מקום בו אנו נמצאים בעולם, רק למקום זה אנו פונים בתפילותינו. רק אליו אנו מצווים לעלות בשלוש פעמי רגלינו.
למה ? למה השם צריך כאן מקום? כיצד בכלל יכול להיות מקום למקום? וכבר אמר שלמה המלך עת בנה את בית המקדש :
כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.( מלכים א, ח, כז)
גם ישעיהו הנביא התנבא ברוח דומה:
כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי.
למרות כל זאת משה רבנו מדבר עם ישראל על המקום אשר יבחר השם, ודוד המלך גם משורר :
כִּי בָחַר יְ-ה-וָ-ה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ. (תהלים קלב)
כל המזמור הזה עוסק בכיסופי דוד לבית המקדש שיבנה.
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם--אֶת-אֱלֹהֵיהֶם: עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. (דברים יב,ב)
משה רבינו מצוה על בני ישראל לאבד את כל המקומות שעבדו בהם עבודה זרה, בכל רחבי ארץ ישראל.
ומפרט את דרכי האיבוד:
וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא. (דברים יב,ג)
אם אנו משווים נושא זה למקובל היום בציבור הרחב, יש כאן פער גדול מאוד בין הגישה התורנית לבין הגישה המערבית.