בס"ד לפרשת שופטים התשפ"ב
זה נושא סופר משמעותי, בכל מערכת השלטון. וגם בתוך ארגונים והתארנויות שונים, נכון שבשלטון דיקטטורי זו בכלל לא שאלה, ברור מי שם אומר את המילה האחרונה, אבל זו גם בדיוק הבעיה, כאשר זכויות וחיי האדם נרמסים ללא יכולת עצירה. ולכן במדינות דמוקרטיות השאלה הזו נשאלת גם נשאלת, ועדין לא נמצא הפתרון המושלם לשאלה זו. גם במדינת ישראל הנושא לא פתור, לא במוסדות המדינה וגם לא במבנה והתנהלות המפלגות השונות, ויש ויכוחים סביבו. כיום בארץ - הבג"ץ ניכס לעצמו את הזכות לומר את המילה האחרונה, איזה חוקים שהכנסת חוקקה יתקבלו ואיזה לא, וישנה התרעמות גדולה כנגד זה.
מה אומרת התורה בנושא זה?
בס"ד לפרשת שופטים התשפ"א
בפרשת שופטים מובא שהכוהנים והלויים אין להם חלק ונחלה עם ישראל, ה' הוא נחלתם, כנגד זה שאין הם מקבלים נחלה בארץ התורה מגדירה את מתנות הכהונה שצריכים ישראל לתת לכהנים.
לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְ-הוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְ-הוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ. וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה.
למה נבחרו דוקא הזרוע הלחיים והקיבה להינתן כמתנות הכהונה? מדוע בכלל נכנסה פרשיית מתנות הכהונה לפרשת שופטים, העוסקת ככלל בענייני משפט האומה?
בס" ד לפרשת שופטים התשע"ט
כיום רווחת הדעה שאסור לנו לתפוס עמדה שיפוטית ביחס לזולת, ובמיוחד ביחס לבן/ בת הזוג שלנו. בפועל קשה מאוד שלא לשפוט, ואנו מרגישים גם התנגדות פנימית לאמירה הזו, כי השפיטה מתחילה מאכפתיות ומצפיות שלנו מהשני, על כן יציאה מעמדה שיפוטית גורמת לריחוק והתנתקות. על פי רוב, המשמעות שיש ל" יציאה מעמדה שיפוטית" איננה באמת יציאה אלא הגשת התביעה/ ציפייה לזולת בסגנון לא שיפוטי, ז"א השינוי שאנו עושים הינו רק בסגנון ולא במהות. אנו נאמר לדוגמא לשני קשה לי עם כך שאתה עשית כך וכך, אמרת לי כך וכדו' בזה אכן אנו מקילים על השני להקשיב לנו אבל לא באמת יצאנו משיפוטיות שלו.
חשוב לברר מהי עמדת התורה וחכמי ישראל בנושא?
בס״ד לפרשת שופטים התשע״ז
אנסה לגעת הפעם במספר נקודות בנושא זה.
נושא הפרדת הרשויות הינו נושא מאוד אקטואלי בימינו, ויש בו דילמות לא מעטות. אנו שומעים לא אחת טענות כלפי הבג״ץ על שמתערב התערבות יתר בנעשה בבית המחוקקים. בוחן האם חוק מסוים הינו חוקתי, או כמו שאומר ההמון האם הוא בגיץ? גם יש טוענים שהבג״ץ הינו גוף בעל אג׳נדה מסוימת ולא משקף את מגוון האוכלוסייה, ושורש הדבר בזה שאין דמוקרטיה בבחירת השופטים. גם נשמעות טענות הפוכות על חקיקה לא שוויונית, חוקים כמו חוק דרעי, חוק אמסלם, חוק ההתנתקות ועוד כהנה, ובגין כך אנו חייבים את פיקוח הבג״ץ. גם נשמעות היו טענות כלפי הנשיא הקודם שהוא מתערב בפעילות הממשלה בלי סמכות. והדוגמאות רבות.
בס״ד לפרשת שופטים שנת תשוע״ה
איזה פסוק, ממש לא יאומן: כשתבוא/תרצה להילחם עם מישהו -אז תקרא לו לשלום. אם הכוונה לומר לנו שמוטב לנו להימנע ממלחמה, ישנן דרכים יותר ברורות לומר זאת, אבל אפשר שבא לומר לנו שמטרת המלחמה תהיה להגיע לשלום המיוחל, או לומר שהקריאה לשלום הינה הדרך הכי טובה להילחם באויבים. דוגמא לזה מצאנו במלחמה עם סיחון מלך האמורי, כאשר ישראל פתחו בקריאה לשלום, סיחון לא השלים ואף יצא נגדנו למלחמה מחוץ לעריו המבוצרות וניגף במלחמה. בעוד שאם היה נשאר במבצריו היה קשה לנו לנצחו.
כל בר דעת מבין שאי אפשר לנהל חברה מתוקנת בלי שופטים ושוטרים, בלי דיינים שיכריעו במחלוקות הבין אישיות. בתקופות שבהן היה "איש הישר בעניו יעשה " הבלגן והקלקולים חגגו. ללא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו.
(ברם לא כולם מסכימים שגם בעניינים האישיים צריכים את הכרעת השופטים.)
אבל מי יקבע לשופטים על פי איזה ערכים יכריעו את הדברים?
האם יש ערכים מוחלטים, צדק אבסולוטי שכל העולם יכול לקבלו ולחיות על פיו?
פרשת שופטים פותחת במצות מינוי שופטים ושוטרים, וכך היא פותחת:
יח שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. יט לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. כ צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
התורה מצוה אותנו למנות בתי דין לכל עיר ועיר ולכל שבט ושבט, וכן למנות שוטרים אשר יביאו בעלי הדין למשפט ושיבצעו את גזר הדין.
מדוע מצוה התורה להושיב את בתי הדין בשערי העיר? ואם ישבו במקום אחר, לא טוב?
כיצד שומרים על התורה מפני שינויים וסילופים מחד, ומתאימים אותה לשינויים המתחוללים בעולם בכל דור ודור מאידך?
ראשית ברצוני להבהיר את ההבדל המהותי בין תורה אנושית לתורה א-לוהית. תורה אנושית הינה ברת שינוי במהותה. אין אנו מכירים בעולם שום תורה כזו שלא עברה שינויים במשך השנים.
לא כן היא תורת הא-לוהים. בורא העולם אשר הכל גלוי וידוע לפניו. לפניו נגלו כל תעלומות. אין לפניו חרטה ונחמה, כי לא אדם הוא להנחם. ערכיו ערכי נצח, ותורתו תורת אמת.
לכן אין נביא רשאי לחדש דבר בתורה. מוסר שהוא ישר, לא יתכן שישתנה. ובזה נדחית דרך הרפורמים ודומיהם. (לענ״ד לריבונו של עולם תהיה הרבה יותר סובלנות לאדם שיאמר לו שיצרו תקפו לכן עבר על מצות התורה, מאשר אחד שיאמר לו שתורתו כבר לא אקטואלית ולכן עשה בה רפורמות)
אבל קשה על דברינו מדוע מדריכה אותנו התורה להפנות את שאלותינו לחכמי הדור שבדורנו, מה רע שכל אחד ילמד ישירות מהתורה עצמה?
בפרשת שופטים מופיעה פרשיית המלוכה, וכך היא פותחת:
כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: {טו} שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא:
מה כוונת התורה. האם יש מצוה להמליך מלך, או שזה דבר מגונה ומאוס על השם?
בפסוק הראשון לא ברור אם יש בזה מצוה אבל לכאורה בפסוק השני נראה ברור שיש לנו מצוה למנות מלך, שום תשים עליך מלך, נאמר?
לאחר שהפנמנו שהמשפט לא-לוהים הוא, פרושו של דבר שהוא חלק מהתוכנית של העולם, ולא רק תוצר שנצרך בגלל סכסוכים וכדו. ומתחילה רצה הקב״ה להעמיד את העולם במידת הדין, ועדיין בכל שנה ושנה, חוזר ושואל אותנו האם אנו מוכנים כבר לעמוד בדין. האם אנו יכולים לקבל את השפע ממרום בזכות ולא בחסד.
לאחר שהבנו שהמשפט לטובתנו, ראשית בעצם עמידתנו למשפט, כבר המשמעות היא שמעריכים אותנו ומחשיבים את מעשינו, ועוד שאף אם אנו נענשים חלילה, אנו מבינים שתפקיד העונשים כולם לטובה ולתיקון בעזרת השם.
לאחר כל זאת אנו באים בעצמנו לאהוב המשפט, ואף לקבל אחריות עליו, כדי לקיים את העולם, כדי לתקן את העולם, כדי לזרז את הגאולה, ולירש את הארץ. ואף כדי לפטור את בעלי הדין ממשפט שמים.
באחד מפסוקי פרשת שופטים מופיע
כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ--לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי-יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.(דברים כ,א)
וצריך להבין מה מטרת הפסוק. אם המטרה שלא נפחד מהאויבים שלנו, מדוע ההשגחה העליונה דאגה לאויבים רבים וחזקים מאיתנו?
ריבונו של עולם שולח אויבים לירא אותנו, ובא לומר לנו אל תפחדו?