פרשת שופטים פותחת במצות מינוי שופטים ושוטרים, וכך היא פותחת:
יח שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. יט לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. כ צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
התורה מצוה אותנו למנות בתי דין לכל עיר ועיר ולכל שבט ושבט, וכן למנות שוטרים אשר יביאו בעלי הדין למשפט ושיבצעו את גזר הדין.
מדוע מצוה התורה להושיב את בתי הדין בשערי העיר? ואם ישבו במקום אחר, לא טוב?
כיצד שומרים על התורה מפני שינויים וסילופים מחד, ומתאימים אותה לשינויים המתחוללים בעולם בכל דור ודור מאידך?
ראשית ברצוני להבהיר את ההבדל המהותי בין תורה אנושית לתורה א-לוהית. תורה אנושית הינה ברת שינוי במהותה. אין אנו מכירים בעולם שום תורה כזו שלא עברה שינויים במשך השנים.
לא כן היא תורת הא-לוהים. בורא העולם אשר הכל גלוי וידוע לפניו. לפניו נגלו כל תעלומות. אין לפניו חרטה ונחמה, כי לא אדם הוא להנחם. ערכיו ערכי נצח, ותורתו תורת אמת.
לכן אין נביא רשאי לחדש דבר בתורה. מוסר שהוא ישר, לא יתכן שישתנה. ובזה נדחית דרך הרפורמים ודומיהם. (לענ״ד לריבונו של עולם תהיה הרבה יותר סובלנות לאדם שיאמר לו שיצרו תקפו לכן עבר על מצות התורה, מאשר אחד שיאמר לו שתורתו כבר לא אקטואלית ולכן עשה בה רפורמות)
אבל קשה על דברינו מדוע מדריכה אותנו התורה להפנות את שאלותינו לחכמי הדור שבדורנו, מה רע שכל אחד ילמד ישירות מהתורה עצמה?
בפרשת שופטים מופיעה פרשיית המלוכה, וכך היא פותחת:
כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: {טו} שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא:
מה כוונת התורה. האם יש מצוה להמליך מלך, או שזה דבר מגונה ומאוס על השם?
בפסוק הראשון לא ברור אם יש בזה מצוה אבל לכאורה בפסוק השני נראה ברור שיש לנו מצוה למנות מלך, שום תשים עליך מלך, נאמר?
לאחר שהפנמנו שהמשפט לא-לוהים הוא, פרושו של דבר שהוא חלק מהתוכנית של העולם, ולא רק תוצר שנצרך בגלל סכסוכים וכדו. ומתחילה רצה הקב״ה להעמיד את העולם במידת הדין, ועדיין בכל שנה ושנה, חוזר ושואל אותנו האם אנו מוכנים כבר לעמוד בדין. האם אנו יכולים לקבל את השפע ממרום בזכות ולא בחסד.
לאחר שהבנו שהמשפט לטובתנו, ראשית בעצם עמידתנו למשפט, כבר המשמעות היא שמעריכים אותנו ומחשיבים את מעשינו, ועוד שאף אם אנו נענשים חלילה, אנו מבינים שתפקיד העונשים כולם לטובה ולתיקון בעזרת השם.
לאחר כל זאת אנו באים בעצמנו לאהוב המשפט, ואף לקבל אחריות עליו, כדי לקיים את העולם, כדי לתקן את העולם, כדי לזרז את הגאולה, ולירש את הארץ. ואף כדי לפטור את בעלי הדין ממשפט שמים.
באחד מפסוקי פרשת שופטים מופיע
כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ--לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי-יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.(דברים כ,א)
וצריך להבין מה מטרת הפסוק. אם המטרה שלא נפחד מהאויבים שלנו, מדוע ההשגחה העליונה דאגה לאויבים רבים וחזקים מאיתנו?
ריבונו של עולם שולח אויבים לירא אותנו, ובא לומר לנו אל תפחדו?