בס"ד לפרשת כי תצא התשפ"ב

אחת המצוות המסקרנות ביותר שאף מעוררת פולמוס גדול סביב טעמה הינה מצוות שילוח הקן. הפולמוס נמשך אלפי שנים ובכל דור ודור בהתאם לאופיו גם הדיון מקבל ציביון שונה. כך מובא בפרשה:

כִּי יִקָּרֵא קַן־צִפּוֹר  לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכׇל־עֵץ  אוֹ עַל־הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל־הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל־הַבֵּיצִים לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים׃שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת־הָאֵם וְאֶת־הַבָּנִים תִּקַּח־לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים׃ (דברים כב,ו-ז)

שאלות: האם המצוה חלה רק כשאתה מעוניין באפרוחים או בביצים או גם בלאו הכי? למה דווקא בדרך ברשות הרבים חלה המצוה ולא ברשות היחיד? למה דווקא אפרוחים מוזכרים כאן ולא גוזלים? למה אחרי שנקראו אפרוחים או ביצים אומרת התורה לא תקח "האם על הבנים",למה הם נקראים כאן בנים? מדוע דווקא כאן במצוה זו ציינה התורה את שכר המצוה "אריכות ימים"? ובכלל מה טעמה של מצוה זו?

בס"ד לפרשת כי תצא התשפ"א

בין כל שאר הדינים הרבים המופיעים בפרשה, באה אזהרה של התורה בנוגע למשקולות ולכלי המידה שברשותנו. וכך נאמר: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל.^[1]

מה שמפתיע לגלות שהתורה מוסיפה לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, דבר שהיא לא עושה כמעט אף פעם, לציין שכר המצוה, ומיד אחר כך עוברת לדבר על מצות זכירת מעשה עמלק. מה הקשר בין הנושאים?

בס"ד

בפרשת כי תצא מובאים נושאים רבים ומגוונים, קשה למצוא את המשותף לכולם. הדינים הראשונים המובאים בפרשה: דין אשת יפת תואר, דין נחלת הבכור, בן סורר ומורה, איסור הלנת המת על העץ.

מה הקשר ביניהם?

רש"י מזכיר את מדרש תנחומא:

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה וְגוֹ', וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים וְגוֹ'. שְׁתַּיִם בַּבַּיִת, מְרִיבָה בַּבַּיִת. וְלֹא עוֹד, אַחַת אֲהוּבָה וְאַחַת שְׂנוּאָה, אוֹ שְׁתֵּיהֶן שְׂנוּאוֹת. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. כָּל מָאן דְּנָסִיב יְפַת תֹּאַר, נָפִיק מִנַיְיהוּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. שֶׁכֵּן כָּתַב בְּדָוִד, עַל שֶׁחָמַד מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר בְּצֵאתוֹ לַמִּלְחָמָה, יָצָא מִמֶּנּוּ אַבְשָׁלוֹם שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ...וּמִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, מִנַּיִן. דִּכְתִיב: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח וְגוֹ' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. אַחֲרָיו מַה כְּתִיב: כִּי תִּבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, תִּזְכֶּה לִבְנוֹת בַּיִת חָדָשׁ וְלַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, תִּזְכֶּה לְכֶרֶם וְלִזְרֹעַ שָׂדֶה. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תַּחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, תִּזְכֶּה לִשְׁוָרִים וַחֲמוֹרִים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, תִּזְכֶּה לִבְגָדִים נָאִים מִן צֶמֶר וְלִבְגָדִים נָאִים מִפִּשְׁתִּים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָךְ, תִּזְכֶּה לְמִצְוַת צִיצִית. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, תִּזְכֶּה לְאִשָּׁה וּלְבָנִים. הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. לְפִיכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ זוֹ לָזוֹ.

הרעיון מובן ואף חשוב, בחירות קטנות בכיוון הנכון יכולות לגרור אחריהן עוד ועוד הצלחות, וחלילה להיפך.

בס״ד לפרשת כי תצא התשע״ח

בפרשת כי תצא מובאות מצוות רבות מאוד. המשותף לכולם הוא ענין תצא, מתי להוציא ומתי להכניס. (ואין כאן המקום להרחיב בזה, אולי אם ירצה השם בהזדמנות אחרת. )

ברצוני לעיין הפעם באלו הרשאים לבוא בקהל ואלו שאסורים. ראשית מה הכוונה לבוא בקהל?

לבוא בקהל- להתחתן עם ישראלית( יהודיה בלשון המדוברת היום). גם האסורים לבוא בקהל, מותרים להתגייר ומותרים להתחתן עם גיורת. לפני שנעיין ברשימה השחורה, באלו שאסורים לבוא בקהל, אקדים ואומר שככלל כולם רשאים לבוא בקהל. אמנם ריבונו של עולם בחר בנו מכל העמים, אבל רשות יש לגוים להצטרף לזרע ברך השם!

הרשימה השחורה:

1. פצוע דכה וכרות שפכה- אלו מסורסים שאינם מסוגלים להוליד.
2. ממזר-מי שנולד מאיסורי ערווה שיש בהם עונש כרת, חוץ מהנולד מאשה נדה שאיננו ממזר. כגון הנולד מביאה של ישראל על ישראלית שהיא אשת איש.
3. עמוני ומואבי-האיסור חל רק על הזכרים ואיסורם עולמי. אבל עמוניות ומואביות שהתגיירו מותרות לבוא בקהל דהיינו להתחתן עם ישראלי.
4. אדומי ומצרי-האיסור בין לזכרים ובין לנקבות והינו רק לשני דורות. דהיינו מצרי שהתגייר אסור להתחתן עם ישראלית ויכול לשאת גיורת. הילדים נחשבים דור שני ואסורים לבוא בקהל, ודור שלישי רשאים לבוא בקהל.

בס"ד לפרשת כי תצא התשע"ז

אביא הפעם שלושה פרושים שונים בתכלית

1. רש"י- דיברה תורה כנגד יצר הרע  כיוון שקשה להילחם ביצר הרע מלחמה טוטאלית, אמרה התורה אם נאסור לו לאדם אשת יפת תואר בשעת המלחמה, אזי ישאנה באיסור חלילה, לכן נתיר לו באופן כזה שקרוב לוודאי שבסופו של דבר לא יקח אותה לאשה. ואולי בכלל זה גם נמצאת הדאגה להצלחת המלחמה כמו שהתירה מאכלות אסורים בשעת המלחמה כך התירה את אשת היפת תואר.

2. אור החיים הקדוש-אשת יפת תואר זו נשמה קדושה שהיתה שבויה במעמקי הקליפות, נשמה שנמצאת באומות העולם ומקומה איתנו. שעת המלחמה הינה הזדמנות נפלאה להחזרת הנשמות האלו אל הקדושה. לכן אמרו חז״ל אפילו כעורה, שלא תחשוב שמדבר על יופי חיצוני. 

3. נועם אלימלך- המלחמה הינה מלחמת היצר הרע. במלחמת היצר אנו באים להוציא את הנשמה שלנו השבויה בקליפות היצר הרע ולרוממה. 

בס"ד     לפרשת כי תצא התשע״ז

בפרשתנו אנו מוצאים כמה הלכות ייחודיות רק לישראל.  באמת או רק לכאורה הן סותרות את אחד מאושיות הדמוקרטיה. והוא שהחוק צריך להיות שווה לכולם ללא הבדל דת גזע ומין, והנה כאן ישנן כמה הלכות המבדילות בין ישראל לעמים. אתייחס  כעת לשתיים:

השבת אבידה-

{פרק כב א} לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ.  ב וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ--וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.  ג וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ:  לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם.  

הלוואה בריבית-

{פרק כג כ} לֹא-תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל:  נֶשֶׁךְ, כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ.  כא לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ, וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ--לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ, עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. 

בשני המקרים פשט הפסוק וגם ההלכה מבדילים בין ישראל לגוי. אנו מצווים להחזיר אבידה רק לישראל ולא לגויים, ואנו מצווים לא לקחת ריבית על הלוואה רק מישראל ולא מהגויים.

למה הפליה זו? זו הלכה לא בגיצה!?

בס"ד לפרשת כי תצא שנת תשוע״ה

{א}  לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: 

{ב}  וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: 

{ג}  וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: (ס) 

הנה פשט הפסוקים עוסקים במצות השבת אבדה, והיא מצוה יקרה מאוד, אשר מקרבת בין הבריות ומעוררת את האחוה ביננו, וביננו לבין אבינו שבשמים. 

שאלות:

מדוע פותחת הפרשיה בלשון ״לא תראה״?

ומדוע משתמשת בלשון "נדחים"?

למה אומרת ״והתעלמת מהם״ שאפשר לפרשו בשני אופנים הפוכים, אפשר להבין שלא תראה את שורו ושיו נדחים, לכן תתעלם מהם. או פרושו שלא תראה ותתעלם, אלה השב תשיבם. 

ולמה מסיימת בלשון ״לא תוכל להתעלם״, וכי אין באמת יכולת להתעלם?! 

בפרשת כי תצא מובאת מצות מעקה וכך נאמר:

 כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.

האם עשיית מעקה תמנע מאנשים ליפול? או שהראוי ליפול- יפול ועשיית המעקה רק תציל אותך שלא יפול אצלך? האם בכוחה להצילנו גם מפגעים אחרים ?

מה מקומה של מידת הרחמים, על פי התורה, מאיזו גישה נכון לרחם, ומתי אסור לרחם?

מובא בתלמוד ״ האומר על קן צפור יגיעו רחמיך- משתקין אותו״(ברכות לג). 

הגמרא עוסקת בשליח צבור, הרוצה לעורר רחמי שמים על הבריות, ולשם כך הוא בא ומזכיר לריבונו של עולם את רחמיו על קן ציפור, הרי השם ציוה עלינו בתורה :

כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים--לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים.

 שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.   (דברים כב, ו-ז)

ואותו שליח צבור רצה להבין מפסוקים אלו שהשם מרחם על הצפור ולכן מצוה עלינו גם לרחם עליה, לכן הוא אומר כלפי שמים, אתה חסת על הצפור, קל וחומר שעליך לחוס עלינו. 

על זה אומרת הגמרא משתקין אותו, אין אנו מרשים לו לפנות כך לרבונו של עולם, מדוע?

בפרשת כי תצא במצות שלוח האם אומרת התורה:

שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. 

מפליא שהתורה כאן מציינת את שכרנו אם נקיים מצוה זו, מה שלא אמרה כמעט בשום מצוה בתורה. וציינה שכר זהה למקיים מצות כבוד הורים. באומרה למען יאריכו ימיך. והוא שכר עצום למצוה קלה עשרות מונים ממצות כבוד אב ואם. 

 " וְכִי-יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת  וְהוּמָת:  וְתָלִיתָ אֹתוֹ  עַל-עֵץ." (דברים כא,כב)

מדוע צוותה התורה לתלות את הנסקלין על העץ ?

ואם לתלות אותם אזי למה להוריד אותם באותו יום מהעץ ולא להלין נבלתם על העץ ?

ומה יש לפרשיה זו ללמדנו לדורנו ,בו אין לנו לא משפט מות ולא תליה על עצים ?

ועוד פלא הוא לשון התורה "ולא תטמא את אדמתך..." שבא לומר שאם לא נקבור את הגופה של החוטא בארץ ,אזי אנו בכך מטמאים את אדמתנו , הרי היינו מצפים לתוצאה הפוכה , קבורת כל מת בארץ מטמאת אותה ,ואולי אותו חוטא ,כל כך הרשיע שאין מקום לקבור אותו בארץ ,כי יטמא את אדמתנו חלילה ,אבל משה רבנו אומר לנו ,שדווקא אם לא נקברהו בארץ אנו מטמאים אותה , למה?