בס"ד לפרשת כי תצא שנת תשוע״ה
{א} לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:
{ב} וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:
{ג} וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: (ס)
הנה פשט הפסוקים עוסקים במצות השבת אבדה, והיא מצוה יקרה מאוד, אשר מקרבת בין הבריות ומעוררת את האחוה ביננו, וביננו לבין אבינו שבשמים.
שאלות:
מדוע פותחת הפרשיה בלשון ״לא תראה״?
ומדוע משתמשת בלשון "נדחים"?
למה אומרת ״והתעלמת מהם״ שאפשר לפרשו בשני אופנים הפוכים, אפשר להבין שלא תראה את שורו ושיו נדחים, לכן תתעלם מהם. או פרושו שלא תראה ותתעלם, אלה השב תשיבם.
ולמה מסיימת בלשון ״לא תוכל להתעלם״, וכי אין באמת יכולת להתעלם?!
בפרשת כי תצא מובאת מצות מעקה וכך נאמר:
כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.
האם עשיית מעקה תמנע מאנשים ליפול? או שהראוי ליפול- יפול ועשיית המעקה רק תציל אותך שלא יפול אצלך? האם בכוחה להצילנו גם מפגעים אחרים ?
מה מקומה של מידת הרחמים, על פי התורה, מאיזו גישה נכון לרחם, ומתי אסור לרחם?
מובא בתלמוד ״ האומר על קן צפור יגיעו רחמיך- משתקין אותו״(ברכות לג).
הגמרא עוסקת בשליח צבור, הרוצה לעורר רחמי שמים על הבריות, ולשם כך הוא בא ומזכיר לריבונו של עולם את רחמיו על קן ציפור, הרי השם ציוה עלינו בתורה :
כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים--לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים.
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. (דברים כב, ו-ז)
ואותו שליח צבור רצה להבין מפסוקים אלו שהשם מרחם על הצפור ולכן מצוה עלינו גם לרחם עליה, לכן הוא אומר כלפי שמים, אתה חסת על הצפור, קל וחומר שעליך לחוס עלינו.
על זה אומרת הגמרא משתקין אותו, אין אנו מרשים לו לפנות כך לרבונו של עולם, מדוע?
בפרשת כי תצא במצות שלוח האם אומרת התורה:
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.
מפליא שהתורה כאן מציינת את שכרנו אם נקיים מצוה זו, מה שלא אמרה כמעט בשום מצוה בתורה. וציינה שכר זהה למקיים מצות כבוד הורים. באומרה למען יאריכו ימיך. והוא שכר עצום למצוה קלה עשרות מונים ממצות כבוד אב ואם.
" וְכִי-יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת: וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל-עֵץ." (דברים כא,כב)
מדוע צוותה התורה לתלות את הנסקלין על העץ ?
ואם לתלות אותם אזי למה להוריד אותם באותו יום מהעץ ולא להלין נבלתם על העץ ?
ומה יש לפרשיה זו ללמדנו לדורנו ,בו אין לנו לא משפט מות ולא תליה על עצים ?
ועוד פלא הוא לשון התורה "ולא תטמא את אדמתך..." שבא לומר שאם לא נקבור את הגופה של החוטא בארץ ,אזי אנו בכך מטמאים את אדמתנו , הרי היינו מצפים לתוצאה הפוכה , קבורת כל מת בארץ מטמאת אותה ,ואולי אותו חוטא ,כל כך הרשיע שאין מקום לקבור אותו בארץ ,כי יטמא את אדמתנו חלילה ,אבל משה רבנו אומר לנו ,שדווקא אם לא נקברהו בארץ אנו מטמאים אותה , למה?